תמצית הכללים

1. איסור אפליה מחמת דת מעוגן בסעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון").
2. התובע הופלה במקום עבודתו על רקע היותו דרוזי. אין צורך שתתקיים כוונה רעה מצד המעסיק המפלה, אלא די בקיומה של התנהגות פסולה, הלכה למעשה.
3.  בקשה למתן צו המחייב בית ספר נוצרי להמשיך ולהעסיק עובדת מוסלמית כשהיא עוטה חיג'אב נדחתה.
4. בשים לב לתכליתו של חוק השוויון למנוע אפליה בעבודה המביאה להדרתן של אוכלוסיות משוק העבודה, לרבות המגזר החרדי, ולנוכח העובדה שביטול שיבוץ בשל היות העובדת חרדית נבע מהתנגדות העירייה לשבץ את העובדת המשתייכת לזרם החרדי בגן ממלכתי-דתי, יש לאמץ פרשנות מרחיבה למונח "מעסיק" או "מעסיק בפועל" לצורך החלת החוק באופן שהוא יחול גם על העירייה.
5. פיטורים של עובד שסירב לעבוד ביום השבת, בשל מצוות דתו, מהווה הפרה של עקרון השוויון שנקבע בסעיף 2 לחוק השוויון.

פירוט הכללים

א. איסור אפליה מחמת דת מעוגן בסעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון").

• 1. ראו פרק חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
• 2. ראו פרק  – חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 – הוראות חוק וכללי.
• 3. הכללים והעקרונות הקשורים ליישום הוראות חוק השוויון, ובכלל זאת נטל ההוכחה, הכתמת ההחלטה בשיקול מפלה, רלבנטיות הכוונה להפלות, סעדים, אבחנה בין אפליה אסורה לאבחנה מותרת ועוד, המפורטים בהרחבה במאמר בנושא פיטורי עובדת בהריון, הינם יפים ונכונים, בשינויים המחוייבים, גם לענייננו.

ב. התובע הופלה במקום עבודתו על רקע היותו דרוזי. אין צורך שתתקיים כוונה רעה מצד המעסיק המפלה, אלא די בקיומה של התנהגות פסולה, הלכה למעשה.

בעניין שנדון בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת מנסור מנסור¹ התובע, בן העדה הדרוזית, עבד בסניף "שקם אלקטריק" בעיר צפת, כסוכן מכירות ושיווק משך כשנה וחצי, עד לפיטוריו. הלה עתר לבית הדין לקבלת פיצוי מהנתבעת בסך של 150,000 ש"ח מכוח חוק השוויון בעילת אפליה מחמת דת/גזע שהובילה לשיטתו לפגיעה בתנאי עבודתו (ובין היתר העברתו לסניף אחר) ולאחר מכן לסיום עבודתו.

בית הדין העדיף את גרסת העובד ופסק כי  שוכנע שהלה הופלה במקום עבודתו על רקע היותו דרוזי. בית הדין עמד על עקרון השוויון ועל חשיבות יישומו בכל הנוגע לעדה הדרוזית, על אפליה על רקע דת וגזע, ועל הוראות סעיפים 2 ו- 9 לחוק השוויון.  צוין כי אין צורך שתתקיים כוונה רעה מצד המעסיק המפלה, אלא די בקיומה של התנהגות פסולה, הלכה למעשה. משכך, הלכה פסוקה היא כי במידה והעובד מבסס עילה לכאורה בלבד לקיומה של התנהגות פסולה, עובר נטל הראיה על המעסיק לסתור את האמור. במקרה דנן הוכח כי העובד הופלה במקום עבודתו על רקע היותו דרוזי. העובד הביא ראשית ראיה לכך שלא היה בהתנהגותו כדי לגרום למעסיקתו להעבירו לסניף אחר, צעד שהוביל בהמשך לסיום העסקתו. ואילו המעסיקה לא הוכיחה כי איכות עבודתו של העובד בסניף בצפת היתה בעייתית ו/או בעלת כשלים. משכך, טענת הנתבעת בנוגע לעבירת המשמעת שיוחסה לתובע, טענה שעליה נסמכה ככזאת שיש בה כדי להרים את נטל ההוכחה מבחינתה, נדחתה. הנתבעת גם לא סתרה את טענת התובע לפיה סיום עבודתו נבע בשל התבטאויות גזעניות שהוטחו לעברו.

בנסיבות, נוכח הפגיעה בתובע, תקופת עבודתו הקצרה, ונוכח המדיניות השיפוטית הראויה  בגין אפליה בוטה, וכאשר התובע נענש על לא עוול בכפו ואילו מנהלו שהיה הגורם המפלה לא נענש, וכאשר ועד העובדים התנגד לפגיעה בתובע, נפסק לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 45,000 ₪. כמו כן נפסק כי נסיבות המקרה החריגות מצדיקות בנוסף פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 8,000 ₪.

ג. בקשה למתן צו המחייב בית ספר נוצרי להמשיך ולהעסיק עובדת מוסלמית כשהיא עוטה חיג'אב נדחתה.

בעניין נאדרה נמרי² דחה בית הדין בקשה של עובדת מוסלמית לבטל את פיטוריה מבית ספר נוצרי פרטי, על רקע החלטתה להתחיל ללבוש חיג'אב (כיסוי ראש וצוואר).

מדובר היה במורה שעבדה בבית הספר במשך כ- 27 שנים, ושנוכח תהליך של התקרבות אישית לדת ביקשה לעטות חיג'אב. הגם שלא הובאו בפניו ראיות בעניין, יצא בית הדין מתוך הנחה, כי אכן מדובר במצווה דתית, וכי איסור על קיומה מהווה פגיעה בחופש הדת.

בית הדין סקר את עיגונו של חופש הדת במשפט הישראלי, החל מהוראות דבר המלך במועצתו, עבור במגילת העצמאות וכלה בפסיקת בית המשפט העליון, לפיה חופש הפולחן הדתי מהווה את תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה. כל חוק יפורש באופן המגשים את חופש האמונה, הפולחן והדת. אלא שחופש זה, כך הבהיר בית הדין, אינו נחלת העובדת בלבד, אלא גם נחלתו של בית הספר. נפסק, כי מכוח עיקרון של חופש הדת, ומתוך הרצון לאפשר לבני הדתות השונות לחנך את ילדיהם על פי השקפת עולמם ודתם, ניתנה לעדות השונות האפשרות לאוטונומיה חינוכית על ידי הקמת בתי ספר פרטיים לצד בתי הספר רשמיים.

בתי ספר פרטיים אלה עונים על הצורך לשמור על מסגרת ייחודית בחברה רב תרבותית, ובכך מקדמים את האוטונומיה האישית של הפרט, המתבטאת ביכולתו לשלוט על דרכי חינוכו. כזה בית הספר המעסיק.

בית הדין ישם פסיקה של בית המשפט העליון לפיה מאחורי דרישת האחידות בלבוש ובהתנהגות, עומדים שיקולים חינוכיים הקשורים לאופיו ומהותו של בית הספר, כבית ספר של עדה דתית. באמצעות האחידות בלבוש ובהתנהגות, נמצא המכנה המשותף, המאפשר לתלמידים בני עדות שונות, לקיים מערכת חיים משותפת בבית הספר, המבוססת על פלורליזם דתי ועדתית. פגיעה בלבוש ובהתנהגות האחידה תביא לפגיעה באופיו של בית הספר ובאיכותו הייחודית, וסופה פגיעה במסגרתו הייחודית ובעמדה הדתית (המתונה) השולטת בבית הספר.

מראה מקום

1. סעש (נצ') 16211-11-14‏  מנסור מנסור נ' אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ, 20.3.16↩
2. (סע (י-ם) 9022-06-10 נאדרה נמרי נ' בית ספר שמידט לבנות, ניתן על ידי מותב בראשות כב' השופטת פרוז'ינין, 23.8.2010↩