פרטיות תלושי שכר ותנאי ההעסקה אל מול גילויי מסמכים

בעניין פרושן¹ חייב בית דין זה את הצד השלישי לחשוף את תנאי השתכרותו כבסיס להתדיינות בין הצדדים. יחד עם זאת, הדבר נעשה עם שהודגש, כי המדובר בשני צדדים בשירות הציבורי וכי בשירות הציבורי על תנאי העבודה במובנם הרחב להיות "פומביים וגלויים לעיני כל".

בעניין רויך²  צומצמה האפשרות לחשיפת פרטי השתכרות של צדדים שלישיים, תוך שצוין,  כי עניינים הנוגעים לתנאי עבודתו של הפרט ופרישתו הם חסויים והגנת הפרטיות מכסה עליהם. משכך נקבע, חיפש בית הדין ומצא נוסחת איזון שעיקרה היה גילוי הפרטים שנדרשו להוכחת הנוהג, תוך הסתרת פרטים מזהים.

 בעניין צבי רוטנברג[ דיון נג/191-3 (ארצי) דיון הסוכנות היהודית לארץ-ישראל – צבי רוטנברג פ"ד כו(1) 501 (1994), הדגיש בית דין זה את משמעות כינונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על ההלכה הנוגעת לענייננו. ולפיכך, ומשום שתנאי השתכרות ופרישה הם עניין המוגן על ידי הגנת הפרטיות, התקבל ערעור המעסיקה, ונקבע כי אין לחשוף פרטים אודות תנאי שכרם ופרישתם של עובדים אחרים באופן שֶמִי, וכי הלכה כאמור חלה הן לעניין מעסיקים ציבוריים והן לעניין מעסיקים פרטיים

בעניין אלפריח ³ נקבע, כי "יש לאזן את הזכות לפרטיות וכבוד האדם של עובדי המוסד שאינם צד לתובענה מול זכותו של אלפריח להביא ראיות במשפטו" ולפיכך נדחה ערעור העובד שביקש לחשוף פרטים על עובדים אחרים, עם שהודגש כי ספק אם פרטים אלה עומדים במבחן הרלוונטיות והמידתיות].

מראה מקום

1. דב"ע תשן/ 29-4 פרושן ואח' – מועצת פועלי חיפה ואח', פד"ע יז 463, 474 (1986)↩
2. דיון מט' 3-2 (ארצי) מדינת ישראל – ישראל רויך ואח', פד"ע כ 377, 383 (1989)↩
3.   דב"ע נו3-260/ ‏ אלפריח – המוסד לביטוח לאומי, פ"ד ל(1997) 543↩