12 ימי חופשה בשנים 1-4. בשנה החמישית — 14 ימים. עלייה הדרגתית עד 23 ימי חופשה החל מהשנה ה-15. הזכאות לפי ימי עבודה בפועל. לפי חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951.
חופשה שנתית היא זכות סוציאלית בסיסית, מטרתה מנוחה מהעבודה. אורך החופשה השנתית עולה עם הוותק — מ-12 ימים בשנה הראשונה ועד 23 ימים החל מהשנה ה-15. בסיום יחסי עבודה — העובד זכאי לפדיון חופשה (תשלום על ימים שלא נוצלו, עד 28 ימים תקרה). דמי החופשה משולמים בזמן החופשה במחיר השכר הקובע. ניתן לצבור ימי חופשה משנה לשנה, אך לאחר שנתיים — הימים שלא נוצלו פוקעים.
| חוק קובע | חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 |
| שנים 1-4 | 12 ימים בשנה |
| שנים 5-14 | 14-22 ימים (הדרגתי) |
| שנה 15+ | 23 ימים בשנה |
| פדיון בסיום | עד 28 ימים תקרה |
| צבירה בין שנים | פוקעת אחרי שנתיים |
12 בשנים 1-4, 14 בשנה החמישית, עלייה הדרגתית עד 23 בשנה ה-15+. (המספרים לעובד 5 ימים בשבוע — ב-6 ימים — גבוהים יותר.)
כן, בכפוף להסכמת המעסיק. אבל לאחר שנתיים — פוקעים. מומלץ לנצל בזמן סביר.
תשלום כספי על ימי חופשה שלא נוצלו, ששולם בסיום יחסי עבודה. ימי חופשה לא מנוצלים × שכר יומי. תקרה: 28 ימים.
לא. ימי מחלה הם זכות נפרדת לפי חוק דמי מחלה. שני המנגנונים חלים במקביל.
המעסיק חייב פדיון תוך 30 יום. איחור = פיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר.