עובד צובר 1.5 ימי מחלה בחודש (18 ימים בשנה), עד 90 ימי מחלה צבורים. ביום הראשון: 0% (אין תשלום). ביום שני ושלישי: 50% מהשכר. מהיום הרביעי: 100%. לפי חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976.
דמי מחלה הם זכות יסוד של עובד שכיר שנעדר מהעבודה עקב מחלה. הצבירה היא הדרגתית — 1.5 ימים לחודש עבודה (18 ימים בשנה). תשלום דמי המחלה מתחיל מהיום השני בלבד (היום הראשון לעולם ללא תשלום). מהיום הרביעי — תשלום מלא לפי השכר הקובע. תעודת מחלה מרופא נדרשת מהיום הרביעי ואילך.
1.5 ימי מחלה לכל חודש עבודה — 18 ימים בשנה. צבירה מקסימלית: 90 ימים. ניתן להשתמש בהם כל זמן שיש יתרה. הסכמים קיבוציים עשויים לקבוע שיעורים גבוהים יותר.
לא — לפי החוק, היום הראשון אינו בתשלום. ימים 2-3: 50% מהשכר. מהיום הרביעי: 100% מהשכר. הסכמים קיבוציים רבים (במגזר הציבורי, בנקאות, היי-טק) קובעים תשלום מלא מהיום הראשון.
מהיום הרביעי ואילך — חובה תעודת מחלה מרופא מוסמך. 3 הימים הראשונים — ניתן להיעדר ללא תעודה (אבל המעסיק יכול לדרוש הצהרת בריאות עצמית). תעודת מחלה בדויה — עילה לפיטורים בלתי כדינים אם נחשפה.
כן, אבל בכפוף לחובת שימוע ובהוכחה שהפיטורים אינם בקשר למחלה. פיטורים בזמן מחלה ארוכה — בית הדין נוטה לראות בהם כפיטורים שלא כדין, במיוחד אם העובד מועסק ותיק. הזכות לפדיון פיצויי פיטורים נשמרת מלאה.
מחלה כללית — עד 90 ימים מצבורים. מחלה ארוכה (מעל 90 ימים) — לרוב כיסוי דרך אובדן כושר עבודה (אכ"ע) בקרן הפנסיה / ביטוח נפרד. גם דמי פגיעה מהביטוח הלאומי אם מדובר במחלת מקצוע / תאונת עבודה.
לא. צבירת ימי מחלה היא ספציפית למקום עבודה. בעת מעבר עבודה — מתחילים מחדש לצבור. עם זאת — ההסכמים הקיבוציים עשויים לאפשר העברה בענפים מסוימים.