12 ימי חופשה בשנה בארבע השנים הראשונות. בשנה החמישית — 14 ימים. עלייה הדרגתית עד 23 ימי חופשה החל מהשנה ה-15. הזכאות לפי ימי עבודה בפועל בשבוע (חמישה ימים או שישה ימים). לפי חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951.
חופשה שנתית היא זכות סוציאלית בסיסית של עובד. אורך החופשה השנתית עולה עם הוותק — מ-12 ימים בשנה הראשונה ועד 23 ימים החל מהשנה ה-15. בסיום יחסי עבודה — העובד זכאי לפדיון חופשה (תשלום על ימי חופשה שלא נוצלו, עד 28 ימים תקרה). דמי החופשה משולמים בזמן החופשה במחיר השכר הקובע.
12 ימים בשנים 1-4, 14 בשנה החמישית, 15 בשישית, 16 בשביעית, 17 בשמינית, 18 בתשיעית, 19 בעשירית, 20 בשנה ה-11, 21 ב-12, 22 ב-13-14, ו-23 ימים החל מהשנה ה-15. (המספרים לעובד 5 ימים בשבוע — לעובד 6 ימים גבוהים יותר.)
כן, בכפוף להסכמת המעסיק. אך החוק מטיל מגבלה: לאחר שנתיים מסוף השנה — ימי החופשה שלא נוצלו פוקעים. לכן מומלץ לנצל את החופשה תוך פרק זמן סביר.
פדיון חופשה = תשלום כספי על ימי חופשה שלא נוצלו, ששולם בסיום יחסי עבודה. החישוב: ימי חופשה לא מנוצלים × שכר יומי קובע. תקרה: 28 ימים (כולל היום החודש הנוכחי).
ימי חופשה = זכות לימי מנוחה בתשלום. דמי חופשה = הסכום הכספי המשולם בזמן החופשה (השכר הרגיל שהיה משולם אילו עבד). השניים מחושבים יחד.
לא. ימי מחלה הם זכות נפרדת (לפי חוק דמי מחלה). חופשה שנתית = חופשה לרגיעה. מחלה = הפסקה מאונס בריאותי. שני המנגנונים חלים במקביל.
המעסיק חייב לשלם פדיון חופשה — תוך 30 יום מסיום יחסי עבודה. איחור = פיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר. הסכום חשב לפי הימים שלא נוצלו (עד 28 תקרה) × שכר יומי.