איך נקבעים תנאי ההעסקה והשכר של אחיות בישראל?

תנאי ההעסקה של אחיות בישראל, ובמיוחד אלו המועסקות במערכת הבריאות הציבורית – בתי חולים ממשלתיים, קופות חולים, הדסה ורשויות מקומיות – נקבעים ברובם המכריע באמצעות הסכמים קיבוציים. הסכמים אלו הם מסגרת משפטית מחייבת, המוסכמת בין ארגוני עובדים (כמו הסתדרות האחיות) לבין המעסיקים או ארגוני מעסיקים. הם נועדו להבטיח אחידות, יציבות וזכויות מינימליות לעובדים בענף.

הסכם קיבוצי קובע מגוון רחב של תנאים, החל משכר העבודה ודירוג האחיות, דרך תוספות שכר שונות (כגון תוספת ותק, תוספת בעלי תפקידים, תוספת משמרות), ועד נושאים כמו שעות עבודה, חופשות, דמי הבראה, פנסיה, תנאי פרישה ועוד. הסכמים אלו מתעדכנים מעת לעת באמצעות הסכמים קיבוציים חדשים או זיכרונות דברים, המשקפים שינויים בתנאי השוק, דרישות מקצועיות וצרכים של המערכת.

לדוגמה, שכר האחיות נקבע על פי דירוג מקצועי (למשל, אחות מוסמכת, אחות אקדמאית), ותק מצטבר במקצוע, והיקף המשרה. ההסכמים הקיבוציים מפרטים את טבלאות השכר הבסיסיות לכל דירוג וותק, וכן את התוספות השונות. כך למשל, אחות בעלת 15 שנות ותק בתפקיד מסוים תקבל שכר בסיס גבוה יותר מאחות חדשה, בתוספת תוספות ייעודיות לתפקידה או למשמרות מיוחדות שהיא מבצעת, הכל בהתאם למפורט בהסכם הקיבוצי הרלוונטי.

חשוב לציין כי הסכם קיבוצי קובע רצפת זכויות, כלומר, תנאי העבודה המפורטים בו הם המינימום המחייב. חוזה עבודה אישי של אחות אינו יכול לקבוע תנאים הפחותים מאלו שבהסכם הקיבוצי. עם זאת, חוזה אישי יכול לקבוע תנאים טובים יותר מאלו שבהסכם הקיבוצי, ובמקרה כזה, התנאים המיטיבים הם שיחולו. חריגים נוספים יכולים להיות מקרים בהם חלים הסכמים קיבוציים ספציפיים יותר למקום עבודה מסוים או לתפקיד ייחודי, אשר משלימים או משנים את ההסכמים הכלליים.