אם המעסיק לא רשם את שעות העבודה שלי, מי צריך להוכיח כמה שעות עבדתי?

באופן כללי, עובד התובע שכר עבודה או גמול שעות נוספות נדרש להוכיח את טענותיו, כולל את היקף שעות עבודתו. אולם, המציאות מראה שלעיתים קרובות עובדים אינם מחזיקים ברישומי נוכחות מסודרים, שכן זוהי חובת המעסיק. כדי למנוע מצב שבו מעסיקים מנצלים את היעדר הרישום כדי להתחמק מתשלום, קובע סעיף 26ב לחוק הגנת השכר כלל חשוב המקל על העובד.

על פי סעיף זה, אם מעסיק לא ניהל פנקס שעות עבודה כנדרש בחוק (למשל, באמצעות שעון נוכחות או דוחות ידניים מסודרים), וקיימת מחלוקת לגבי שעות העבודה שהעובד תובע, נטל ההוכחה מתהפך. במצב כזה, המעסיק הוא שצריך להוכיח שהעובד *לא* עמד לרשות העבודה במשך השעות השנויות במחלוקת. כלומר, אם המעסיק לא יכול להציג רישומים תקינים, עליו להוכיח שהעובד לא עבד את השעות הנטענות.

בנוגע לתביעות לגמול שעות נוספות, החוק קובע רף עליון להחלת היפוך הנטל: עד 15 שעות נוספות שבועיות או עד 60 שעות נוספות חודשיות. בטווח שעות זה, אם המעסיק לא ניהל רישומים, חובת ההוכחה עוברת אליו. אם המעסיק לא מצליח להוכיח שהעובד לא עבד את השעות הללו, בית הדין יכול לפסוק לעובד גמול שעות נוספות בהתאם. חשוב לציין כי גם במצב זה, העובד עדיין נדרש להציג גרסה עובדתית סבירה ואמינה לגבי שעות עבודתו, ולא להסתפק בטענה כללית בלבד. בית הדין יבחן את כלל הנסיבות והראיות כדי לקבוע את היקף השעות בפועל, אך היפוך הנטל מסייע לעובד במקרים של היעדר רישום מסודר.