האם מותר למעסיק לאסור על עובד ללכת לשירותים במהלך יום העבודה?

הזכות לשימוש בשירותים במהלך יום העבודה היא זכות יסוד המעוגנת בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, בסעיף 20א. חוק זה נועד להבטיח את כבודו, בריאותו ורווחתו של העובד, ומכיר בצורך הטבעי והבסיסי של כל אדם להשתמש בשירותים.

הכלל המשפטי קובע באופן מפורש כי עובד זכאי להפסיק את עבודתו לשם שימוש בחדר שירותים, וזאת "בהתאם לצרכיו". המשמעות היא שההפסקה אינה מוגבלת בזמן קבוע מראש או במספר פעמים מסוים, אלא נתונה לשיקול דעתו של העובד ובהתאם לצורך הפיזי שלו. במקביל לזכות העובד, מוטלת על המעסיק חובה אקטיבית לוודא כי במקום העבודה או בקרבתו ישנו חדר שירותים תקין, נקי וראוי לשימוש העובדים. חובה זו חלה לא רק על מעסיקים ישירים, אלא גם על מעסיקים בפועל, מזמיני שירות ועובדי קבלן המועסקים בחצריהם.

החוק אינו קובע הגבלה על תדירות השימוש או משך ההפסקה, אך מצופה מהעובד לעשות שימוש סביר בזכות זו, מבלי לנצלה לרעה. למשל, מעסיק אינו יכול לקבוע מכסה יומית לשימוש בשירותים או לדרוש אישור מיוחד לכל יציאה. מנגד, עובד שיוצא לשירותים לפרקי זמן ארוכים באופן חריג או בתדירות מופרזת שאינה תואמת צורך סביר, עלול להיחשב כמי שמפר את חובותיו כלפי המעסיק.

קיימת אפשרות, אם כי נדירה, ששר התעשייה, המסחר והתעסוקה יפטור סוגי מעסיקים או עבודות מסוימים מחובת העמדת שירותים, אך זאת רק באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת ובתקנות מפורטות. חשוב לציין כי הוראות סעיף זה באות להוסיף על חובות אחרות הקיימות בדין לעניין חדרי שירותים, ולא לגרוע מהן.

הפרת הוראות אלו על ידי המעסיק, כגון מניעת גישה לשירותים, נעילתם, או אי-העמדת שירותים תקינים, עלולה להיחשב כ"הרעה מוחשית בתנאי העבודה". במקרה כזה, העובד עשוי להיות זכאי להתפטר בדין מפוטר ולקבל פיצויי פיטורים, בנוסף לסעדים נוספים שניתן לתבוע בבית הדין לעבודה.