האם מותר למעסיק לא לקבל או לפטר עובד בגלל שהוא שומר שבת?

חוק שעות עבודה ומנוחה, ובפרט סעיף 9ג בו, נועד להגן על זכותם של עובדים לשמור על מצוות דתם מבלי שהדבר יהווה עילה לאפליה במקום העבודה. מטרת החוק היא לאפשר לאדם דתי לקיים אורח חיים דתי ולשמור על יום המנוחה השבועי שלו, מבלי לחשוש מפגיעה בזכותו להתפרנס.

הכלל המשפטי קובע כי אסור למעסיק לסרב לקבל אדם לעבודה, או לפטר עובד, אך ורק בשל העובדה שהודיע כי אינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי מצוות דתו. כמו כן, אסור למעסיק לדרוש מעובד התחייבות לעבוד בימי המנוחה השבועית כתנאי לקבלתו לעבודה. החוק רואה בסירוב כזה או בפיטורים כאלה אפליה אסורה. כדי לוודא את כנות הצהרתו של העובד, רשאי המעסיק לדרוש ממנו תצהיר כדין המפרט את הכרתו הדתית וקיום מצוותיו, ובמקרה של יהודי – גם שמירת כשרות ונסיעה בשבת.

בנוסף, מוטלת על המעסיק חובה לבצע התאמות סבירות במקום העבודה כדי לאפשר את העסקתו של עובד שאינו עובד ביום המנוחה השבועי. התאמות אלו יכולות לכלול שינויים בסידור העבודה, הצעת תפקיד חלופי, תגבור כוח אדם או מתן תמריצים לעובדים אחרים. עם זאת, חובה זו אינה מוחלטת. החוק קובע חריג לפיו המעסיק פטור מחובה זו אם ביצוע ההתאמות מטיל עליו "הכבדה בלתי סבירה". בקביעת סבירות ההכבדה נלקחים בחשבון גודל המעסיק, מצבו הכלכלי, המאמץ הנדרש ממנו, היקף הפגיעה שעלולה להיגרם לעובדים אחרים, ומגבלות תקציב. כלומר, במקרים קיצוניים בהם לא ניתן לבצע התאמות סבירות מבלי לפגוע באופן מהותי בעסק, ייתכן שהמעסיק יהיה פטור מחובה זו, אך הנטל להוכיח זאת מוטל עליו.