מתי מעסיק חייב לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעסיקים?

דמי טיפול ארגוני-מקצועי הם תשלום שמעסיקים שאינם חברים בארגון מעסיקים מסוים, נדרשים לשלם לאותו ארגון. הרציונל מאחורי חובה זו הוא שארגוני מעסיקים משקיעים משאבים רבים במשא ומתן ובחתימה על הסכמים קיבוציים, אשר לעיתים קרובות מורחבים באמצעות "צו הרחבה" וחל על כלל המעסיקים בענף מסוים, גם אם אינם חברים בארגון שחתם על ההסכם. בכך, גם מעסיקים שאינם חברים נהנים מפרי עמלם של הארגונים, ולכן נדרשים להשתתף במימון פעילותם.

החובה לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי קבועה בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, בסעיף 33ז, ומפורטת בתקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, באישור ועדת העבודה של הכנסת, רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר חובה זו. התקנות יכולות לחול על סוגי מעסיקים, ענפי עבודה, ענפי משק או אזורים גיאוגרפיים ספציפיים. הסמכות הייחודית לדון בחילוקי דעות בעניין זה נתונה לבית הדין לעבודה.

לדוגמה, אם ארגון מעסיקים בענף התעשייה חתם על הסכם קיבוצי כללי עם הסתדרות העובדים, ושר העבודה הוציא צו הרחבה המחיל את הוראות ההסכם על כלל מפעלי התעשייה בישראל, אזי גם מפעל תעשייתי שאינו חבר באותו ארגון מעסיקים יהיה חייב לשלם דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון. תשלום זה נועד לכסות חלק מהעלויות שהארגון הוציא בגיבוש ההסכם, ממנו נהנה גם המפעל שאינו חבר.

חשוב לציין כי חובה זו חלה רק במקרים בהם קיים צו הרחבה ספציפי להסכם קיבוצי ענפי. היא אינה חלה על צווי הרחבה כלליים שאינם ענפיים, כגון צווי הרחבה בעניין תוספת יוקר. כמו כן, התקנות יכולות לקבוע חריגים, למשל, פטור למעסיקים שהם חברים בארגון מעסיקים אחר שנקבע בתקנות. מקור התשלום הוא סטטוטורי, כלומר מכוח חוק ותקנות, ולא הסכמי.