על בסיס אילו מאפיינים אסור למעסיק להפלות עובדים בישראל?

עקרון השוויון הוא אחד מעקרונות היסוד במשפט העבודה הישראלי, והוא נועד להבטיח כי לכל אדם תהיה הזדמנות שווה להשתלב בשוק העבודה, להתקדם בו ולהתפרנס בכבוד, ללא קשר למאפיינים אישיים שאינם רלוונטיים ליכולותיו המקצועיות. עבודה היא לא רק מקור פרנסה, אלא גם מרכיב מרכזי בזהות העצמית, בהגשמה ובמעמד החברתי של האדם, ולכן אפליה בתחום זה פוגעת קשות בכבוד האדם ובחוסן החברתי.

הכלל המשפטי, כפי שמעוגן בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, קובע איסור מוחלט על אפליה בכל שלבי יחסי העבודה: החל מקבלה לעבודה, דרך תנאי העבודה (שכר, הטבות, קידום, הכשרה), ועד לפיטורים או מתן הודעת פיטורים. החוק מפרט רשימה ארוכה של עילות אסורות לאפליה, הכוללות: מין (לרבות הטרדה מינית), מעמד אישי (רווק/ה, נשוי/ה, גרוש/ה, אלמן/ה), נטייה מינית, הורות (לרבות הריון, לידה, טיפולי פוריות, הורות), גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, השקפה, מפלגה ושירות מילואים.

לדוגמה, מעסיק אינו רשאי לסרב לקבל אישה לעבודה רק משום שהיא בהריון, או לפטר עובד ותיק רק בגלל גילו המתקדם, כל עוד הוא כשיר לבצע את עבודתו. כמו כן, אסור למעסיק להציע שכר נמוך יותר לעובדת מאשר לעובד המבצע עבודה זהה או דומה, רק בגלל מינה.

ישנם חריגים מצומצמים מאוד לעיקרון זה, והם מתייחסים למקרים בהם המאפיין האישי הוא "מהותי ורלוונטי" לאופי התפקיד או מהותו. למשל, דרישה לשחקן ממין מסוים לתפקיד ספציפי בהצגה. חריגים אלו מפורשים בצמצום רב על ידי בתי הדין לעבודה, והנטל להוכיח את קיומם מוטל על המעסיק.