תוכן עניינים
א. כפייה
-
חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973
- כפייה
- 17. "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".
1. יסודותיה של עילת הכפיה הם התקשרות בחוזה וקשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות כאשר הכפיה כוללת כל פגיעה בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו או במעמדו החברתי או הכלכלי כדי לאלצו להתקשר בחוזה.
ראו פסק הדין בענין יוליוס מלק1.
כפייה יכולה להתבטא במובנים שונים, והיא יכולה להיות גם כפייה כלכלית, שצריכה לעמוד בשני מבחנים: מבחן האיכות ומבחן העצמה. עליה להיות פסולה מבחינה מוסרית חברתית או כלכלית (מבחן האיכות) ועליה להיות כזו שהמתקשר אינו יכול בנסיבות העניין להימלט מבין מלתעותיה (מבחן העצמה). תום הלב הנדרש כדי להוציא אזהרה על הפעלת זכות מגדר כפיה באיום צריך להתייחס הן לעצם קיומה של הזכות הנטענת, דהיינו שמדובר בזכות שהמאיים מאמין בקיומה, והן לאמצעי הגשמתה, דהיינו שאמצעי הגשמתה הם חוקיים ומקובלים – ראו פסק הדין בענין יוליוס מלק2.
המקרה השכיח ביותר ביחסי עבודה לכפיה חוזית הוא כאשר מופעל לחץ כלכלי שבו מוותר צד על זכות בחוזה עבודה או בחוזה פרישה כדי לזכות בתשלום באופן מיידי. כך למשל, כאשר עובד מוותר על זכויות פנסיוניות שיצטברו לטובתו וישמרו לעת זיקנה בתמורה לתוספת מיידית בשכר3.
2. בנסיבות שבהן לאחר התייעצות והתלבטות החליט העובד לחתום על הסכם הפרישה – אין לראות משום כפיה כלכלית
בפסק הדין יוליוס מלק4 העובד (המערער) טען כי חתם על הסכם פרישה עקב כפיה כלכלית – איום, שאם לא יחתום על ההסכם יפוטר מעבודתו תוך תשלום פיצויי פיטורים מינימאליים. בית הדין פסק שטענה זו לא הוכחה שכן רק לאחר שהתייעץ והתלבט, החליט המערער לחתום על הסכם הפרישה ובנסיבות אלה אין לראות משום כפיה כלכלית.
3. פסיקת בית המשפט העליון הבהירה בהרחבה, כי נטל ההוכחה להתקיימות טענת הכפייה הוא ניכר.
ראו פסק דינו של בית המשפט העליון בענין יוסי מאיה5.
4. יסוד ההתקשרות החוזית קיים גם בנסיבות של התקשרות עקב כפיה, אף שמדובר בהתקשרות פגומה.
על פי גישת המחוקק הישראלי, המשתקפת בסעיף 17 לחוק, אין הכפיה שוללת את קיומו של רצון ההתקשרות, אם כי היא פוגמת ברצון זה.
על כן, חוזה שנכרת בכפיה אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול על פי בחירתו של מי שהתקשר בכפיה מכאן שהוראות חוק החוזים קובעות באופן ברור כי יסוד ההתקשרות החוזית קיים גם בנסיבות של התקשרות עקב כפיה, אף שמדובר בהתקשרות פגומה – ראו פסק הדין בענין אלי בן עמי ואח'6.
על יסוד אלו, מסקנת הנשיא ס. אלדר, בפסק הדין היתה אפוא, כי יסודות הכפייה הגלומים בביצוע עבודתה של קורבן הסחר אינם גוררים בטלות מעיקרא של החוזה בינה לבין סוחריה, וניתן לראות ביחסים ביניהם יחסים חוזיים.
5. תרופת צד לטענת "כפייה" היא ביטול ההסכם.
כפייה, יכול שתהא גם במועד כניסה לחוזה עבודה או לחוזה פרישה מהעבודה, ואם זו תוכח, תהא תרופת התובע ביטול ההסכם – ראו פסק הדין בענין יעקב עמנואל7 שם דובר בהסכם פרישה.
בית הדין הטעים כי המערער מבקש לאחוז בחבל משני קצותיו ולהנות מכל העולמות: מחד להותיר על כנם את חלקי ההסכם הנוחים ו"לקרוא" אל תוך ההסכם תנאים נוספים הרצויים לו, ומאידך, למחוק מתוכו את סעיף סילוק התביעות על מנת לפתוח פתח לתביעות חדשות. נפסק כי אין תקומה לעתירותיו.
6. הודעת הביטול צריכה להימסר תוך זמן סביר.
הודעת הביטול צריכה להימסר תוך זמן סביר, כפי שנקבע בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, שכותרתו "דרך הביטול" אחרת החוזה יעמוד בתוקפו, חרף הפגם בכריתתו – ראו לענין זה פסק הדין עלי חמ'יס8.
כן בית הדין פסק כי בהתאם להלכה הפסוקה ולפרשנות הניתנת לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), סבירות הזמן שלפני הודעת הביטול משתנה מעת לעת, ונבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, תוביל לתוצאה שהחוזה יעמוד בתוקפו, חרף הפגם בכריתתו, הואיל ואז נוצרת הנחה של השלמה עם הפגם וויתור על זכות הביטול. עוד הוטעם כי סעיף 20 נועד ליצור איזון בין זכותו של מתקשר לבטל הסכם שנחתם בכפיה לבין זכותו של הצד השני להסתמך על תוקף החתימה וההתחייבות. נוסחת האיזון בין זכויות אלו היא "הזמן הסביר". באותו מקרה נפסק כי ממועד החתימה על הסכם הפרישה ועד למועד בו ביקש המערער לראשונה את ביטולו חלפה למעלה משנה, וקרוב לשנתיים עד שהוגשה תביעתו. בנסיבות אלו נקבע כי הודעת המערער על ביטול ההסכם היא מעל ומעבר לזמן הסביר.
בפסק הדין בענין יוליוס מלק9 נפסק כי על המערער היה להודיע לקמ"ג על ביטול הסכם הפרישה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול", ובמקרה של כפיה, "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה". המערער הודיע על רצונו לבטל את הסכם הפרישה רק לאחר שניצל את תקופת השבתון בת השנתיים בהתאם להסכם הפרישה, ועיתוי הודעתו חורג מ"זמן סביר" והדרישה לביטול ההסכם רק לקראת תום תקופת השבתון נגועה בחוסר תום לב.
ג. מראה מקום
- ע"ע 12029-11-13 יוליוס מלק נ' מדינת ישראל הקריה למחקר גרעיני ואח', 24.11.16 – סעיף 51 לפסק הדין ראו עוד: ע"ע 480/05 אלי בן עמי נ' פלונית, 8.7.08 וההפניה שם לספרה של פרופ' ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 330↩
- ע"ע 12029-11-13 לעיל וההפניה שם לספרה של פרופ' ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 325- 337 והאסמכתאות שם↩
- ראו לענין זה ספרו של י' לובוצקי "חוזה עבודה וזכויות העובד" הוצאת ניצן מהדורת 2008 פרק 23 עמ' 4↩
- ע"ע 12029-11-13 לעיל – ראו סעיף 14 לפסק הדין↩
- ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 705↩
- ע"ע 480/05 אלי בן עמי נ' פלונית, 8.7.08 וההפניה שם לספרה של פרופ' ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005) עמ' 325 ראו עוד : ע"ע 247/07 פלונית נ' סופיה קוצ'יק, 24.9.09↩
- דב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ ואח', 30.1.95↩
- ע"ע 292/05 עלי חמ'יס נ' עירית ירושלים, 14.8.06, סעיף 20 לחוק החוזים חלק כללי קובע כי : "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה↩
- ע"ע 12029-11-13 לעיל↩