תוכן עניינים 

1. כללי »
2. מהי לשון הרע »
3. פרסום לשון הרע ודרכי הבעתו »
4. פרסומים מותרים »
5. ההגנות החלות על מפרסם לשון הרע »
6. הגנת תום הלב »
7. נטל ההוכחה »
8. פיצויים לנפגע והשיקולים בקביעתם »
9. הפרכה של טענות הגנה »
10. ראיות על אופיו של הנפגע »
11. סייג לפרסום הליכים »

א. כללי

1. לבית הדין לעבודה יש סמכות עניינית ייחודית מכח סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה לדון בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי החוק.

ראו בעניין  לירן אבידן¹.

2. על בית הדין לעבודה לפרש את החוק, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר. 

האמור נפסק בעניין  לירן אבידן². נפסק, כי יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריתחא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים. מאידך גיסא, יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות ה צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות.

3. התקיימות מאפיינים של התבטאויות בכלל והתבטאויות בעל פה בפרט במהלך יחסי עבודה ובזיקה לעבודה, אינה מקנה "חסינות" מפני הטלת אחריות מכוח החוק במקרים מתאימים ובהתאם לנסיבות העניין.

ראו בעניין  לירן אבידן¹.

4. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: 1. יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; 2. יש לברר אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו; 3. יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בחוק; 4. שלב הפיצויים.

ראו בעניין  לירן אבידן³.

5. בכתב תביעה בעניין לשון הרע יש לפרט את מרכיב הפרסום, מרכיב לשון הרע והעובדות שמהן נגזרת אחריות המפרסם. התובע אינו יכול להסתפק בטענה כללית שהנתבע הוציא עליו דיבה.

האמור נפסק בעניין דניאל שדה⁴.

כך אף צויין בעניין אלי אסולין⁵ כי תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע. כאשר לשון הרע נאמרה בע"פ, על התובע לציין בכתב התביעה את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה.

6. אחריות מעסיק ללשון הרע של עובד

בעניין ענווה חכמון⁶ נקבע לנוכח אפשרות הטלת אחריות על מעסיק בגין הפרת חוק איסור לשון הרע בידי עובדו, הרי שהבחירה אם לתבוע את המעסיק, את העובד שפרסם את לשון הרע או את שניהם, נתונה לתובע, כך שלא היה מקום לדחות את תביעת העובדת אך בשל כך שמנהל הסניף לא צורף כנתבע בתובענה.

ב. מהי לשון הרע

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• לשון הרע מהי
• 1.לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
• (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
• (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
• (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
• (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
• בסעיף זה –
• "אדם" – יחיד או תאגיד;
• "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

1. על פי החוק, לשון הרע משמעו דבר שפרסומו עלול להוביל לאחד מאלה:
   1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
   2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
   3. לפגוע באדם במשרתו, בין אם במשרה ציבורית ובין אם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
   4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
2. לעניין זה: "אדם" – יחיד או תאגיד", "מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

פסיקה

1. יש להשעין את בחינת דברי הפרסום הן על מובנם הפשוט והן על האמור "בין השורות", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר, ואז לבחון האם הם מהווים "לשון הרע".

ראו בעניין הרציקוביץ[1. ע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ"ד נח(3) 558; כן ראו: סעש 22573-02-16‏ ‏ שגב ישראל אפריאט נ' איי.ג'י.אם.די. בע"מ, 19.4.2017].

כך נפסק בעניין לירן אבידן¹ כי יש לפרש את הביטוי לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, וזאת לא רק לפי מובנם הפשוט של המילים המפורשות אלא גם על פי המסר המועבר בהתאם להקשר הכולל.

 2. האמירות יהוו לשון הרע אם קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה בוז או לעג מצד הבריות, כאשר אין תלות בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע. יש לבחון באופן אובייקטיבי, כיצד משפיעות האמירות על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הציבור.

האמור פורסם בעניין שגב ישראל⁷.

3. לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע אין צורך להוכיח כי אדם הושפל או בוזה בפועל, אלא די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו.

האמור נפסק בעניין נתן שרנסקי⁸.

4. גם פרסום שאינו נוקב בשמו של האדם, אך נוכח קיומם של יחסי עבודה הוא ניתן לזיהוי נוכח חריגותו של הפרסום – הרי שמדובר בלשון הרע.

האמור נפסק בעניין ערן הלפרן⁹.

5. קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום, שכן יתכן כי פרסום יהא אמת אך עדין יהיה בו בכדי להשפיל או לבזות. בשלב זה אף אין בוחנים את המניע שעמד מאחורי הפרסום.

האמור נפסק בעניין יגאל צימט¹⁰

6. פרסומים נחרצים לפיהם עובד זייף חתימות יבואו בגדר לשון הרע, מקום בו העניין היה תחת חקירה, להבדיל מהתבטאות בדבר "חשד", "בדיקה" או "בירור".

האמור נפסק בעניין להב גופר¹¹.

7. מקום בו מועמד לעבודה פרסם פוסט לפיו מעסיקה הפלתה אותו בקבלה לעבודה בשל נטייתו המינית, מקום בו היא אף לא היתה מודעת לנטייתו המינית עת החליטה שלא לקבלו לעבודה – המדובר בפרסום לשון הרע.

ראו בעניין שגב ישראל אפריאט¹².

8. שאלת הטלת אחריות בגין קריאות גנאי וגידופים תלויה בנסיבות הענין ואין מקום לקביעות גורפות המחייבות או שוללות הטלת אחריות בגין גידוף.

ראו בעניין  לירן אבידן¹³.

כך אף נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴ כי למשל כינויו של אדם "נאצי" עשוי להוות לשון הרע אף אם ההקשר לא בא להצביע על תפיסת עולם גזענית בה אוחז הנפגע מהפרסום. יחד עם זאת, בנסיבות הענין המיוחדות גם מסקנה זו אינה נקייה מספקות, שכן בנסיבות הענין ייתכן והכינוי "נאצי" נותק ממשמעותו ההיסטורית והושאל כצירוף מילים, העוסק במאבקי כוח בעולם התחתון. 

9. בעת הבחינה האם דברי גידוף מהווים לשון הרע ישקול בית הדין לא רק נורמות חברתיות, אלא גם נימת דיבור, קול והקשר, ומקום שבו נאמרו בכעס או ברוגז ייטה בית המשפט שלא לראות בהם לשון הרע.

ראו בעניין פבל טובבין¹⁵.

10. עם זאת, מקום בו דברי הגידוף נאמרו בהקשר של יחסי עבודה יכולים להיות דבר שפרסומם עלול לפגוע באדם במשרתו או במקצועו, ייטה יותר בית הדין לראות בדברים לשון הרע.

ראו בעניין פבל טובבין¹⁶.

11. מקום בו ממונה שיתף עובדים מדוע פוטרה עובדת והדגיש כי זלזלה בעבודתה וגרמה נזק לעמיתם יש כדי לבזותה ולעשותה מטרה לבוז או לשנאה באופן העולה כדי לשון הרע.

האמור נפסק בעניין לירן אבידן¹.

12. מקום בו מעסיקה האשימה עובדת, באמצעות מכתב ששוגר והובא לידיעת עובדים וקונים, בהאשמות שווא וטפלה עליה דברים שיש בפרסומם כדי להשפילה, לבזותה ולפגוע בה – מדובר בפרסום לשון הרע.

האמור נפסק  בעניין ילנה ליסוב¹⁷.

כך בעניין ילנה מיניאיייב¹⁸ ייחסה הנתבעת לתובעת, שהינה  מלצרית, גרירת עובדת אחרת לקטטה, היתכנות לבעיות פסיכולוגיות וזהירות מפני העסקה בעתיד אצל מעסיקים אחרים. נקבע שהדברים כאמור שנכתבו בפוסט ביחס לתובעת, בפני מספר לא קטן של קוראים, מהווים 'לשון הרע' כמשמעותה בסעיף 1 לחוק למניעת לשון הרע. כן נקבע שלא עומדת לנתבעת הגנות הקובעות בסעיף 13(5) לחוק (חיסיון על מי שהוא צד להליך שיפוטי כאשר הפרסום נעשה במהלך ההליך השיפוטי); סעיף 14 לחוק (אמת בפירסום); וסעיף 15 לחוק (הגנת תום הלב).

13. מקום בו, ממונה, במסגרת מכתב תשובה על תלונה של העובד עם העתקים לעירייה ולהסתדרות, הוסיף הערות, שאין להן קשר ענייני לנושא הנדון, בלשון משתלחת ומשפילה, המדובר ב"לשון הרע".

ראו בעניין שלום בן חמו¹⁹.

14. ייחוס עבירת גניבה לעובד היא התבטאות פוגענית ומהווה לשון הרע.

האמור נפסק בעניין יוסף קליין²⁰.

 15. אמירה גזענית ואמירה שנועדה לעלוב באדם בשל צבע עורו, תהווה לשון הרע.

ראו בעניין עברי אנגדה²¹.

 16. שליחת מסרונים לעובדי החברה, ובהם כאלה שאינם רלוונטיים, כי אין לאפשר לעובד להיכנס למתחמי החברה, באופן שגרם לפגיעה ולעלבון לעובד הינם בגדר לשון הרע.

האמור נפסק בעניין יואב איתן²².

17. מקום בו לשון חריפה נאמרת, שלא בנסיבות חברתיות, אלא במסגרת פגישת עבודה שנועדה לעמת בין צדדים ליחסי עבודה בנוכחות ממונים -בית הדין ייטה יותר לראות בעלבונות אלה לשון הרע.

האמור נפסק בעניין ז'ולייט אלמקייס[.1 סעש 7150-05-14‏ ‏ ז'ולייט אלמקייס נ' שלמה רביב, 15.5.2019].

18. אמירת משפט לעובד בדרגה מקבילה לתובע, כי התובע "שרוף בשוק" לא תחשב לאמירה שפרסומה עלול לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועי.

האמור נפסק בעניין אבי רזפורקר²³. נקבע, כי אין המדובר במעסיק פוטנציאלי/ או בעל תפקיד בכיר בשוק הרלוונטי, ואין בידי העובד את היכולת להשפיע באופן ממשי על מצבו התעסוקתי של התובע ובוודאי, שלא לפגוע במשלח ידו או במקצועו של התובע

19. לא לכל עלבון של ממונה יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים, שהרי מקום העבודה הוא מקום אשר יש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים. ולממונה זכותו ואף חובה, של ממונה להעיר לעובדיו הערות, לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד.

האמור נפסק בעניין לירן אבידן¹

20. לצד זאת, יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים על דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות. לפיכך,

האמור נפסק בעניין לירן אבידן¹. נקבע, כי על שני הצדדים ליחסי העבודה – במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב – להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות.

21. הפרסום המייחס לתובעת "גנבות ונוכלויות" בקבוצת ווצאפ

בעניין איילת נסים²⁴ נקבע כי פרסום בקבוצת ווצאפ של עובדי בית קפה בו עבדו התובעת והנתבע 2 מהווה פרסום "לשון הרע", בגינו לא עומדות לנתבע 2 הגנות אמת הפרסום ותום הלב, ובגינו ישלם לתובעת פיצוי בסך 8,000 ₪ לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. הפרסום ייחס לתובעת "גנבות ונוכלויות".

כך גם בעניין ד"ר אורי ברגר²⁵ חייב בית הדין את הנתבעת-העובדת לשלם לתובע-המעסיק סך של 16,500 ₪ כפיצוי בגין לשון הרע שפרסמה כנגדו, במסגרת שני פוסטים שפרסמה בחשבון הפייסבוק שלה.

ג. פרסום לשון הרע ודרכי הבעתו

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• פרסום מהו
• 2.(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
• (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
• (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
• (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
• דרכי הבעת לשון הרע.
• 3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

1. על פי החוק, פרסום לשון הרע יכול להיות בעל-פה, בכתב, בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל או כל אמצעי אחר.
2. המפורטים מטה יחשבו כפרסום (מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות):
   1. היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
   2. היה בכתב והכתב עשוי היה עשוי היה, בנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
3. אין זה משנה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם התייחסותה לאדם היתה משתמעת מהפרסום או מנסיבות חיצוניות.

פסיקה

1. מקום בו מעסיקה שלחה מכתב פיטורים הכולל לשון הרע אל מכשיר פקסימיליה בסניף – ברי, כי המכתב עלול להגיע לגורמים אחרים שיכולים לראותו ולפיכך מדובר בפרסום.

האמור נפסק  בעניין ילנה ליסוב¹⁷.

2. פרסומים ברשת האינטרנט יחשבו לפרסום, כאשר החלתו של החוק צריכה להתחשב בין היתר במאפייני רשת האינטרנט, בשים לב לחשיבות שבקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי.

האמור נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי²⁶. לכן, כך נפסק, פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא פרסום כמובנו בחוק, ולכן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע.

3. פרסום לפיו עובדת ביצעה עבירות משמעת חמורות מהווה לשון הרע, שכן יש בו כדי לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון²⁷.

4. פרסום לשון הרע פרסונלי, דהיינו, כזה הנוקב בשמו של הנפגע, כמו גם פרסום לשון הרע על מי ששמו אינו מאוזכר אך הוא ניתן לזיהוי על נקלה מתוך הפרסום או הנסיבות – מהווים עוולה.

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון²⁷.

5. ייחוס עבירת גניבה לעובד וציונה כסיבת פיטוריו בטופס הודעה לביטוח לאומי, שנועד לצורך הצגתו בפני אחרים שאינם הנפגע, מהווה "פרסום לשון הרע".

האמור נפסק בעניין יוסף קליין²⁸.

ד. פרסומים מותרים

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• פרסומים מותרים
• 13.לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
• (1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951;
• (2) פרסום בישיבת הממשלה;
• (3) פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;
• (4) פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו;
• (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
• (6) פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק-יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
• (7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;
• (8) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ ישראל;
• (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
• (10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;
• (11)פרסום נכון והוגן – מלא, חלקי או תמציתי – של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו.

הוראות סעיף 13 לחוק מונה רשימה של "פרסומים מותרים" אשר לא יהוו עילה למשפט אזרחי או פלילי.

פסיקה

1. פרסום החוסה תחת סעיף 13לחוק איסור לשון הרע נהנה מהגנה מוחלטת מפני תביעה על פי חוק איסור לשון הרע שאיננה מסויגת בדרישת תום לב, כוונת זדון ומידת האמת.

האמור נפסק בעניין ז'ולייט אלמקייס[.1 סעש 7150-05-14‏ ‏ ז'ולייט אלמקייס נ' שלמה רביב, 15.5.2019].

2. עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים של רשויות רשמיות.

האמור נפסק בעניין לאה ננס²⁹.

3. ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק משתרעת על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בשל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט.

האמור נפסק בעניין שלמה זיידמן³⁰.

4. פרסום שנעשה במסגרת תצהיר אשר היה אמור להיות מוגש במסגרת הליך משפטי מוגן על פי סעיף 13(5) לחוק.

ראו בעניין יעקב נבון³¹.

5. דברים שנאמרו על ידי המעסיקה במהלך הדיון בבקשה למתן היתר לפיטורי התובעת אינם מהווים עילה לתביעה, והם חוסים תחת ההגנה של סעיף 13(5) לחוק.

האמור נפסק בעניין אתי בכר³².

6. סעיף 13(9) הינו לכאורה פתוח יותר מבחינת מגוון הפרסומים שעשויים להיות כלולים בו, ומתייחס לשלוש חלופות: פרסום שיש חובה לעשותו על פי דין; פרסום שיש חובה לעשותו על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; ופרסום שיש רשות לעשותו על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין.

האמור נפסק בעניין ד"ר סיגל שוורץ³³.

7. ההגנה על פי סעיף 13(9)לחוק  מוקנית לפרסום שנעשה תוך הפעלת סמכותה של רשות מוסמכת על פי דין, ויש לפרשה באופן מצמצם ודווקני. עם זאת, הגנה זו אינה מוקנית לפרסום שנעשה על ידי רשות מוסמכת או עובדיה במסגרת יחסי עבודה, עת הרשות המוסמכת פועלת כמעסיק.

האמור נפסק בעניין יצחק רוזנברג³⁴. נפסק, כי עת המדובר בפעולתה של רשות מוסמכת כמעסיק במישור יחסי העבודה,  אין כל הצדקה להבחין בינה לבין מעסיק אחר ולהקנות לפרסומים שנעשו על ידה או על ידי עובדיה במסגרת יחסי עבודה הגנה מוחלטת מפני תביעה על פי חוק איסור לשון הרע. בפעולתה כמעסיק, חלות על רשות מוסמכת ועובדיה ההגנות החלות על כל מעסיק אחר, כקבוע בסעיפים 14 – 19  לחוק איסור לשון הרע.

ה. ההגנות החלות על מפרסם לשון הרע.

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• הגנת אמת הפרסום
• 14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

1. על פי החוק, מקום בו הדבר שפורסם היה אמת והיה בו עניין ציבורי – הדבר יהווה הגנה טובה במשפט.
2. ההגנה האמורה לא תישלל מהסיבה שלא הוכחה אמיתות פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

פסיקה

1. מקום בו חל הרכיב של אמת בפרסום, אך אין בו עניין ציבורי – לא תקום ההגנה שבסעיף 14.

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון³⁵.

2. פרסום שיש בו 'עניין ציבורי' אין פירושו כל פרסום שמעניין את הציבור. חובת פרסום, שהגנה מפני לשון הרע בצידה, תקום למפרסם רק כאשר מדובר בעניין שחשיבותו הציבורית רבה.

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון²⁷.

כך, נפסק בעניין דוד אפל³⁶ כי פרסום שיש בו 'עניין ציבורי' אין פירושו כל פרסום שמעניין את הציבור, אלא עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו.

3. מקום בו פרסום לשון הרע הוא פרסונלי ורק בסופו מוסקת מסקנה – אופן הפרסום הסיט את מוקד הפרסום בכללותו מגופו של ענין לגופו של אדם, ואין זו הדגמת מדיניות כללית באמצעות מקרה פרטי. פרסום פרסונאלי כזה לא בהכרח יהא בעל "ענין ציבורי" ביחסי עבודה. 

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון²⁷. עם זאת, כך צויין, אין מקום למסקנה כי פרסום פרסונאלי לעולם אינו יכול להיות בעל "ענין לציבור", ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

4. ייתכנו נסיבות בהן פרסום מוקדם מטעם הנפגע יוצר עניין ציבורי בפרסום המאוחר של המפרסם ביחס לגרסתו ונקודת ראותו, אך נדרשת זיקה בין הפרסום מטעם הנפגע לפרסום.   

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון²⁷.

5. בהקשר של חוות דעת של מעסיק לשעבר, הגנת סעיף 14 תחול כאשר המעסיק לשעבר סיפק חוות דעת אמיתי ביחס לעובד לשעבר ככל שהדבר נוגע לתפקודו.

האמור נפסק בעניין עופר קובלסקי³⁷.

6. רף ההוכחה לצורך הגנת "אמת דיברתי" ביחס לפרסום שבו מיוחסות עבירות פליליות הוא רף הוכחה גבוה מהרגיל.

האמור נפסק בעניין עופר קובלסקי³⁷.

7. אשר להתקיימות ההגנה "אמת דיברתי" – הנטל לשכנע בהתקיימותה מוטל על הנתבע. קביעה בדבר אי הרמת נטל השכנוע מהווה קביעה עובדתית, הנשענת על המארג הראייתי וההתרשמות מן העדויות וערכאת הערעור ממעטת להתערב בה.

האמור נפסק בעניין להב גופר¹¹.

8. ההגנה שבסעיף 14 לא תחול על פרסום שגוי אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום, ולא תחול גם כאשר הטעות היתה סבירה ולא בגין התרשלות של המפרסם.

האמור נפסק בעניין שי משאלי³⁸.

9. בפעולתה כמעסיק, חלות על רשות מוסמכת ועובדיה ההגנות החלות על כל מעסיק אחר, כקבוע בסעיפים 14 – 19לחוק איסור לשון הרע.

האמור נפסק בעניין יצחק רוזנברג³⁴.

10. ההגנות בחוק איסור לשון הרע אינן נבחנות במנותק מהאמירה הפוגענית אלא במשולב עמה, כך ש"פרשנות הביטוי והבנת עומק הדיבה וגבולותיה, הם בסיס שבלעדיו אין לבדיקת תחולתן של ההגנות".

ראו יגאל צימט³⁹.

11. סביבת העבודה איננה מקום סטרילי, ואת הנסיבות בהן נטען כי פורסם לשון הרע יש לבחון על רקע מארג התפקידים במקום העבודה. לא כל הערה, צריכה להיות בגדר פרסום אסור של לשון הרע. נראה שכאן, אף שמדובר בלשון הרע, הרי שהפרסום ייכנס לגדר ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק.

האמור נפסק בעניין אליהו בוטבול⁴⁰.

ו. הגנת תום הלב

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• הגנת תום לב
• במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
• 15. (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
• (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
• (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
• (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
• (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
• (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
• (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6),
• או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
• (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
• (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
• (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;
• (9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
• (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
• (11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
• (12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון
•  

סעיף 15 לחוק מונה 12 נסיבות בהן הפרסום יהיה מוגן אם נעשה בתום לב.

פסיקה

1. המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם

ראו בעניין  לירן אבידן¹.

2. אשר להגנת תום הלב הרי שיש לבחון התקיימות אחת הנסיבות המנויות בסעיף 15ובהמשך יש לבחון את תום לב המפרסם תוך הסתייעות בחזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק.

האמור נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

3. סטנדרט תום הלב אינו אחיד, אלא עשוי להשתנות בין חלופותיו השונות של סעיף 15בהתאם לנסיבות הענין. שוני זה יבוא לידי ביטוי במונחי השסתום הקבועים בסעיף 16, אשר מסייעים למונח "תום לב" לרכוש את משמעותו הקונקרטית, כשמשמעות זו עשויה להשתנות ביחס לאותה מערכת עובדות בראי חלופותיו השונות של סעיף 15 לחוק.

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון²⁷.

4. ההגנות אינן נבחנות במנותק מהאמירה הפוגענית אלא במשולב עמה, כך ש"פרשנות הביטוי והבנת עומק הדיבה וגבולותיה, הם בסיס שבלעדיו אין לבדיקת תחולתן של ההגנות

ראו בעניין  לירן אבידן¹.

5. מקום בו מעסיק נתן הסבר לצוותו על פיטורים שנעשו, לשם השבת השקט על כנו וכדי לכוון את התנהלותם המקצועית הראויה – תעמוד לו הגנת תום הלב, לפי סעיף 15(2) לחוק.

ראו בעניין  לירן אבידן¹.

6. הודעת מייל ששלח עובד למעסיק בתגובה למכתב המעסיק ליועמ"ש העירייה מהווה הגנה שכן נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו מכח סעיף 15(3) לחוק, כך גם נוכח העובדה שהאמור בה לא חרג מתחום הסביר ונעשה בתום לב.

האמור נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

7. מקום בו מעסיקה טופלת האשמות שווא על התובעת כדי להצדיק את פיטוריה שלא היו מוצדקים – הרי שאין כאן פרסום בתום לב או לשם הגנה על עניין אישי כשר או משום הבעת דעה.

האמור נפסק  בעניין ילנה ליסוב¹⁷.

8. לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(7), הרי שאין הגבלה על זהות האנשים אשר אליהם ניתן להפנות את הבעת הדעה, ואין כל הכרח כי יהיו ממונים על הנפגע, והשאלה הרלוונטית הינה האם היחסים שבין ה"מפרסם" לבין הנפגע, מצדיקים את הפניית הפרסום אל האנשים שאליהם הוא הופנה.

האמור נפסק בעניין אליהו בוטבול⁴⁰.

9. תלונה לוועדת האתיקה יכולה להוות לשון הרע, שפרסומה יוגן מכח סעיף 15(8) לחוק.

ראו בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

10. הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום לב חשד על פלוני לא תשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע.

האמור נפסק בעניין אברהם פלקסר⁴¹.

11. מקום בו הגישה עובדת תלונה במשטרה במסגרתה נטען כי הותקפה על-ידי המעסיק – אין בעצם העובדה שהתלונה נסגרה כדי לסתור את טענה ובכל מקרה לא תחוייב בפיצוי אם שוכנע בית הדין כי התלונה הוגשה בתום לב ונבעה מסערת רגשות.

ראו בעניין ד"ר אילן גלבוע⁴².

12. לעניין יישום הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, הרי שמעסיק רשאי להביא לידיעת עובדים, לרבות באמצעות פרסום ברבים בעלון, את מדיניותו לעניין הפרות משמעת חמורות במקום העבודה לרבות אלה הכרוכות בפגיעה בטוהר המידות, ואף באמצעות הצגת מקרה פרטני המדגים זאת.

האמור נפסק בעניין ערן הלפרן⁹.

13. עם-זאת, אין התכלית הלגיטימית האמורה להביא לידיעת העובדים את מדיניות המעסיק אינה מחסנת את כלל תכני הפרסום מפני בחינתם בראי סעיף 15 ולא תהווה הגנה מקום בו הוא לא נעשה בתום לב וחרג מתחום הסביר.

האמור נפסק בעניין ערן הלפרן⁹.

14. בעידן הדיגיטלי חובת הזהירות  ביחס למסרים המועברים לעובדים באמצעות הדואר האלקטרוני או יישומים דומים – מוגברת.

האמור נפסק בעניין סיגל שמעון⁴³. נפסק, כי בהעברת מסרים בדרך זו טמון הסיכון להעצמת הפגיעה בנפגע בשל פוטנציאל תפוצתן הפוטנציאלית הרחבה של הודעות מסוג זה באמצעות שרשורן.

כן ראו בעניין יואל שאול⁴⁴, שם נפסק כי הכפשת שמו של אדם ברשתות החברתיות דווקא, טומנת בחובה פוטנציאל נזק בעל מאפיינים ייחודיים, לעתים חמורים יותר מהמאפיינים של נזקי פרסום לשון הרע באמצעים מסורתיים, וזאת משום הקלוּת, הנגישוּת והתפוצה הרחבה המאפיינות את הביטוי ברשתות החברתיות, כמו גם העובדה שיוצרי התוכן אינם כפופים לכללי אתיקה עיתונאית או ביקורת, נצחיות התכנים והנזק שיגרם לאדם שיתנתק מרשתות אלה בשל הכפשת שמו.

15. משגן הילדים דיווח להורים על חשד לאלימות מצד התובעת, הרי שעומדת לו הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע

ראו עניין אביבית משרקי⁴⁵ 

16. נקבעו כללים באשר להגנות העומדות לזכות עובד לפי חוק לשון הרע עת הוא מתלונן על הממונה שלו בפני המעסיק או מוסר גרסה כנגדו במשטרת ישראל, וכללים באשר לחזקת תום הלב שהוא תנאי למתן ההגנות כאמור.

ראו עניין עמאד אלרזאק⁴⁶.

ז. נטל ההוכחה

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• נטל ההוכחה
• 16(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
• (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
• (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
• (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
• (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

1. על פי החוק, חזקה שהפרסום נעשה בתום לב, אם הוכח כי נעשה באחת הנסיבות הקבועות בסעיף 15 והפרסום ולא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות.
2. חזקה כי הפרסום לא נעשה בתום לב אם נתקיים בו אחת מאלה:
   1. הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע/הנאשם לא האמין באמיתותו;
   2. הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע/הנאשם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
   3. הנתבע/הנאשם התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

פסיקה

1. מקום בו הנתבע לא עבר את המשוכה המוצבת בסעיף 16, הרי שאין צורך להכריע אם הפרסום בא בגדרי סעיף 15.

האמור נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

2. סעיף 16 אינו מגדיר את תום הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק אולם ניתן ללמוד ממנו אילו עניינים עשויים להוות אינדיקציה לקיומו או להעדרו של תום הלב. כך, ניתן ללמוד מהנסיבות המפורטות בסעיף 16(א) לחוק על קיומו של תום לב מהותי ומהנסיבות המפורטות בסעיף 16(ב) על העדרו.

האמור נפסק בעניין ד"ר חגית שוימר⁴⁷. לפיכך, כך נפסק, הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום וכן הכוונות שהניעו אותו, כולן רלוונטיות לבחינת תום ליבו של המפרסם.

3. בדיקת השאלה האם הפרסום חרג מתחום הסביר תעשה בעיקרה באמצעות בחינת הפרסום עצמו, כאשר לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו. לצד זאת, יש לבחון האם היה ניתן להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום בדרך שתפגע פחות בנפגע.

האמור נפסק בעניין ד"ר חגית שוימר⁴⁷.

4. כאשר מדובר בהבעת דעה תישקל מידת הקשר ההגיוני בין הדעה שהובעה לבין הנתונים שעליהם היא מסתמכת והאם הדברים שנאמרו לא היו גורפים מדי.

האמור נפסק בעניין ד"ר חגית שוימר⁴⁷.

5 . בפסיקה נקבעו כללים באשר לחזקת תום הלב שהוא תנאי למתן הגנות לפי חוק לשון הרע.

ראו עניין עמאד אלרזאק⁴⁶.

ח. פיצויים לנפגע והשיקולים בקביעתם

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• נטל ההוכחה
• פיצוי ללא הוכחת נזק
• 7א.(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
• (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
• (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
• (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
• (ה)הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין סעיף קטן זה –
• "מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
• "המדד החדש" – מדד החודש שקדם לחודש העדכון;
• "המדד הבסיסי" – מדד חודש ספטמבר 1998.

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• הקלות
• בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
• (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
• (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
• (3) הוא לא נתכוון לנפגע;
• (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

פסיקה

1. תכליות הפיצוי בגין פגיעת לשון הרע כוללות את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והעברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור.

ראו בעניין  לירן אבידן⁴⁸.

2. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית הדין, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. כן יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים.

ראו בעניין  לירן אבידן¹.

3. הוראות סעיף 7א(ד)לחוק איסור לשון הרע, קובע כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף זה בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת" – אמת המידה הקובעת אינה מספר הפרסומים שנעשו, אלא מהות תוכנם.

האמור נפסק בעניין יגאל צימט⁴⁹.

4. מקום בו הפרסום נעשה ברשת האינטרנט, אזי הפורום בו נעשה הפרסום ומידת זיקתו לעולמו של הנפגע, הם נתונים רלבנטיים בהערכת עוצמת הפגיעה, וכפועל יוצא מכך בקביעת שיעור הפיצוי.

האמור נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

5. בקביעת הפיצוי יש לתת משקל לשאלה האם המעסיק הוא המפרסם או שמא העובד, נוכח הפער במעמדות בין שני הצדדים.

ראו בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

6. שאלת הסעד הינה שאלה נפרדת משאלת האחריות, וקביעת שיעור הפיצוי צריכה להלום את כלל נסיבות העניין המיוחדות ללא הנחות מקדמיות גורפות.

ראו בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

7. בית הדין יתחשב בקביעת הפיצוי, בכך שהאמירה נאמרה בעידנא דריתחא, מתוך צער ומצוקה,

ראו בעניין יוסף נחמיאס⁵⁰.

8. עת בית הדין פוסק את הפיצוי הוא יתחשב בכך שהמעסיקה לא התנצלה בשל הפרסום, לא תיקנה ולא הכחישה את הדברים גם לאחר שהתבררו כחסרי בסיס.

האמור נפסק  בעניין ילנה ליסוב¹⁷.

9. מקום בו הוכח כי המפרסם פעל להסרת הפרסום הרי שנסיבה זו תהווה שיקול להפחתת שיעור הפיצוי, מכח סעיף 19(4).

האמור נפסק בעניין  עו"ד יגאל מזרחי¹⁴.

10. בית הדין אף יתחשב בכך שהתובעת הינה עובדת שכירה ללא מומחיות מיוחדת.

האמור נפסק  בעניין ילנה ליסוב¹⁷.

הפרכת טענות ההגנה

ט. הפרכה של טענות הגנה

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• הפרכה של טענות הגנה
• 18. הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין

על פי החוק, מקום בו הנאשם או הנתבע הביא ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח את אחת מההגנות המותרות, התובע רשאי להביא ראיות סותרות.

אין באמור כדי לסתור את סמכותו של בית המשפט לפי דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין.

פסיקה

1. ראיה אשר נועדה לבסס את יסודות העוולה, קרי הקשר שבין המשיבה לפרסום, אינה באה בגדר סעיף 18 לחוק המתייחס לראיות הזמה בקשר ל"אחת ההגנות הניתנות בחוק זה". את סעיף 18 יש לפרש כחל על ראיות בקשר לטענות ההגנה המנויות בחוק.

אמור נפסק בעניין נטלי ניקיטינה⁵¹. נפסק, כי יש לפרש את סעיף 18 כנועד לאפשר לתובע הגשת אותן ראיות שלא היה חייב בהגשתן מלכתחילה עקב פיצול הדיון, ולא כ"מקצה שיפורים" לראיות שהיה מקום להגישן מלכתחילה גם בהינתן פיצול הדיון.

י. ראיות על אופיו של הנפגע

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• ראיות על אפיו וכו' של הנפגע
• 22. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור – 
  (1) במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם – להמתקת דינו;
  (2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים;
  (3)במידה שהנפגע מצדו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;
  (4) אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת.

1. על פי החוק, אין להביא ראיה או לחקור עד בעניין שמו הרע של הנפגע או באשר לאופיו, עברו, מעשיו מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא אם כן הפרטים נוגעים ישירות ללשון הרע הנדונה, או לצורך המקרים הבאים:
   1. במשפט פלילי לאחר הרשעה – למתקת דינו של הנאשם.
   2. במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים;
   3.  מקום בו הנפגע העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;
   4. אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת.

פסיקה

1. לתביעות לשון הרע מאפיינים דיוניים ייחודים כאמור בסעיף 22 לחוק, הקובע הסדר של פיצול הדיון בין שלב האחריות לשלב הוכחת הנזק. בשל אופיו המפוצל של הדיון לא חייב התובע להביא מלכתחילה את ראיותיו גם כנגד טענות ההגנה של הנתבע.

אמור נפסק בעניין נטלי ניקיטינה⁵¹.

2. בהתאם למצוות סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, בית הדין יכול להתיר הבאת ראיות כאלה, בדבר שמו הרע של הנפגע, או בדבר אופיו, עברו וכיוצ"ב, אם פרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, אך אין לעשות כן כאשר לא הוצגה הצדקה לכך וכשהדבר אינו דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת.

האמור נפסק  בעניין ילנה ליסוב¹⁷.

יא. סייג לפרסום הליכים

• חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

• סייג לפרסום הליכים
• 21. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו פרסום ברבים של הליכי בית המשפט – לרבות כתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט – במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות.

1. על פי החוק, במשפט בשל לשון הרע, בית המשפט רשאי מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו פרסום ברבים של הליכי בית המשפט, במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט.
2. בית המשפט לא יאסור ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם התנגד לכך הנפגע.
3. העובד על איסור זה דינו מאסר או קנס, כקבוע בחוק.

פסיקה

1. סמכות בית הדין לאיסור פרסום פרטי הליך מכח סעיף 21 היא סמכות שבשיקול דעת.

האמור נפסק בעניין ארן אליהו⁵².

2. לא כל פגיעה בשם הטוב מצדיקה מתן צו איסום פרסום, אלא נדרשת הוכחה לסיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדק בשם הטוב.

האמור נפסק בעניין ארן אליהו⁵².

3. השיקולים שיש לבחון במסגרת בקשה לאיסור פרסום הם: מידת הנזק הצפוי מן הפרסום, הנדרשת כתנאי לאיסורו; האם החסינות לפי סעיף 13(7) לחוק חלה על ההליך שבו מדובר; מהי השלכתה של הדרישה שבסעיף 13(7) כי הפרסום יהיה נכון והוגן לענייננו; האם מבחינת תוכן הפרסום, מדובר בפרסום אשר יש בו עניין ציבורי; האם, מבחינת תוכן הפרסום, מדובר בפרסום הנוגע לצנעת הפרט של התובע או של אדם; האם יש לתובע גישה אפקטיבית לאמצעי התקשורת, המאפשרת לו להביא את הצד שלו לפרסומים השונים; האם יש בידי בית-המשפט אמצעים אחרים.

האמור נפסק בעניין ארן אליהו⁵².

מראה מקום

1.   עע 46548-09-12‏ ‏ לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, 31.3.2015↩↩↩↩↩↩↩↩↩↩
2.   עע 46548-09-12‏ ‏ לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, 31.3.2015; כן ראו: ע"ע 12069-06-20 פלונית נ' מדינת ישראל, 25.3.2021; עע 26198-07-13‏ ‏ ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, 30.4.2015↩
3.   עע 46548-09-12‏ ‏ לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, 31.3.2015; כן ראו: ע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ"ד נח(3) 558↩
4. עע 39172-11-16‏ ‏ מדינת ישראל משרד החינוך נ' דניאל שדה, 3.6.2018↩
5. עע (ארצי) 7192-02-13‏ ‏ די.אס. פי גרופ בע"מ נ' אלי אסולין, 16.9.2013↩
6. ע"ע (ארצי) 29915-11-22 ענווה חכמון נ' טוגו – הלבשה והנעלה בע"מ 12.10.23↩
7. סעש 22573-02-16‏ ‏ שגב ישראל אפריאט נ' איי.ג'י.אם.די. בע"מ, 19.4.2017↩
8. עא  89/04‏ ‏ ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 4.8.2008;כן ראו:  סע"ש 52607-10-14 עופר קובלסקי נ' איתי וקסלר, 21.8.2016↩
9. עע 26439-10-16‏  מאיר אברהם שוקרון נ' ערן הלפרן, 21.11.2017↩↩↩
10. סעש 31118-07-14‏ ‏ יגאל צימט רביד נ' משה נסטלבאום, 26.4.2017; כן ראו: ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין- אורבך, 8.12.2012↩
11. עע 3831-05-20‏ להב גופר נ' שרון לוי‏, 11.1.2021↩↩
12. עע 35899-06-17‏ ‏ שגב ישראל אפריאט נ' איי.ג'י.אם.די. בע"מ, 12.6.2018↩
13.   עע 46548-09-12‏ ‏ לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, 31.3.2015; כן ראו: סעש 51778-02-17‏  ‏ רוני טבין נ' טואר בנמל בע"מ, 2.1.2021↩
14. עע 18072-02-19‏ ‏ עו"ד יגאל מזרחי נ' עו"ד אילן גבע, 9.2.2020↩↩↩↩↩↩↩↩↩
15. עע (ארצי) 47288-09-17‏ ‏ פבל טובבין נ' אוניברסיטת חיפה, 7.1.2019↩
16. עע 47288-09-17‏ ‏ פבל טובבין נ' אוניברסיטת חיפה, 7.1.2019↩
17. סע 34567-06-10  ילנה ליסוב נ' קרל ברג רשתות בע"מ, 12.1.2012↩↩↩↩↩↩
18.  סע"ש (תל אביב-יפו) 57837-11-18 ילנה מיניאייב נ' ילנה קלוז`סקיה 28.1.22↩
19. עע 51279-03-19‏    ‏ שלום בן חמו נ' עיריית בת ים‏, 10.9.2021↩
20. סעש 4189-09-14‏ ‏ יוסף קליין נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, 31.12.2017; כן ראו: סעש 30887-01-14‏ ‏ מיכל אמסלם נ' גוטקס מותגים ש.ר, 8.11.2016↩
21. סעש 53819-07-13‏ ‏ עברי אנגדה נ' משטרת ישראל, 11.12.2014; כן ראו: סע 11202-01-12‏ עינב אבבה נ' מיכל הדסי, 8.7.2014↩
22. סעש 40740-12-16‏ ‏ יואב איתן נ' ימק"א הבינלאומית ירושלים ע.ר 580016822‏, 3.5.2021↩
23. סעש 56290-12-12‏ ‏ אבי רזפורקר נ' אליזבט בוכניק מור, 2.3.2015↩
24.  סע"ש (ירושלים) 61826-11-19 איילת נסים נ' ג'וני בק  20.12.22↩
25. סע"ש (תל אביב-יפו) 21515-12-20 ד"ר אורי ברגר נ' אוקסנה טיחומירוב  19.6.23↩
26. עע 18072-02-19‏ ‏ עו"ד יגאל מזרחי נ' עו"ד אילן גבע, 9.2.2020; כן ראו: סעש 23983-05-12‏ ‏ לירון לוי נ' ירון פורטר, 12.6.2014↩
27. עע 36064-09-16‏ ‏ ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' סיגל שמעון, 3.6.2018↩↩↩↩↩↩
28. סעש 4189-09-14‏ ‏ יוסף קליין נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, 31.12.2017↩
29. ע"א 211-82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורו, מ(1) 210↩
30. ע"פ 364-73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל , פ"ד כח(2) 620; כן ראו: סעש 31500-11-12‏ ‏ רו"ח יעקב (קובי) נבון נ' יאיר חינה, 29.3.2015↩
31. סעש 31500-11-12‏ ‏ רו"ח יעקב (קובי) נבון נ' יאיר חינה, 29.3.2015↩
32. עב 10601-09  אתי בכר נ' רנואר אופנה ייצור ושיווק 1993 בע"מ, 13.11.2011↩
33. עע 26198-07-13‏ ‏ ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, 30.4.2015↩
34. עע 35058-05-12‏ ‏ יצחק רוזנברג נ' משרד החינוך, 14.9.2014↩↩
35. עע 36064-09-16‏ ‏ ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' סיגל שמעון, 3.6.2018; כן ראו: סעש 7150-05-14‏   ‏ ז'ולייט אלמקייס נ' שלמה רביב, 15.5.2019↩
36.   ע"א 1104-00 דוד אפל נ' איילה חסון,  נו(2) 607↩
37. סע"ש 52607-10-14 עופר קובלסקי נ' איתי וקסלר, 21.8.2016↩↩
38. סע 33477-12-10‏‏ שי משאלי נ' חברת מלונות דן בע"מ, 12.12.2013↩
39. סעש 31118-07-14‏ ‏ יגאל צימט רביד נ' משה נסטלבאום, 26.4.2017; כן ראו: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, 12.11.2006↩
40. סע 41868-02-12‏ ‏ אליהו בוטבול נ' יעקב שושנה, 13.10.2013↩↩
41. ע"א 7699-11 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס, 25.12.2013; כן ראו: סעש 29163-03-13‏ ‏ אנה מיטניק נ' טיב רשתות בע"מ, 4.8.2015↩
42. עע 27630-10-16‏ ‏ ד"ר אילן גלבוע בע"מ נ' אלינה רובינוב, 21.12.2017↩
43. עע 36064-09-16‏‏ ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' סיגל שמעון, 3.6.2018↩
44. רע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, 8.1.2020↩
45.  סע"ש (תל אביב-יפו) 5815-05-20 אביבית משרקי נ' מנחם פרנקל 19.5.21↩
46. ע"ע (ארצי) 36172-08-21 עמאד עבד אלרזאק ח'דר נ' איתן מזרחי 28.8.22↩↩
47. סעש 33301-12-16‏ ‏ ד"ר חגית שוימר נ' ד"ר סקיי גרוס, 10.4.2019↩↩↩
48.   עע 46548-09-12‏ ‏ לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, 31.3.2015; כן ראו: סעש 53819-07-13  עברי אנגדה נ' משטרת ישראל, 11.12.2014↩
49. סעש 31118-07-14‏ ‏ יגאל צימט רביד נ' משה נסטלבאום, 26.4.2017↩
50. עע 7481-12-18  יוסף נחמיאס ובניו בע"מ נ' זהבה זאודו זמדנש, 28.11.2019; עע 44109-02-17‏ ‏ סיגל שוורץ נ' דניאל אנגל, 19.12.2017↩
51. ברע 38938-09-21‏ ‏ קלאסיק הוטל מנג'מנט בע"מ נ' נטלי ניקיטינה‏, 4.11.2021↩↩
52.  בר"ע (ארצי) 61202-10-20 או.אס.אר אר אנד די ישראל בע״מ נ' ארן אליהו, 9.11.2020↩↩↩