תוכן עניינים
- תחולה על כלל עובדים במשק »
- דמי נסיעה מוגבלים בתקרה »
- הזכאות ותנאיה »
- הזכאות מותנית בהיזקקות לתחבורה ציבורית כדי לעבודה על פי "אמות מידה אובייקטיביות" »
- עובד המגיע עם רכבו לעבודה זכאי להחזר הוצאות נסיעה»
- תשלום אחזקת רכב אינו משולם באופן אוטומטי לכל עובד והינה זכות הסכמית »
- גם עובד המגיע עם רכב בלתי ממונע (אופניים) עשוי לזכות בתשלום דמי נסיעה»
- תשלום המשולם כנגד הוצאות שהוצאו בפועל שניתן לתבוע אותן לאחר סיום יחסי העבודה »
- הזכות לדמי נסיעה אינה ניתנת לוויתור והיא מושלמת גם לעובד המועסק באופן חלקי »
- שכר הכולל דמי נסיעות »
- עובד אינו זכאי לשכר עבור זמן נסיעה, אלא אם נקבע מקור הסכמי המעניק זכות זו »
- חישוב הזכאות לדמי נסיעה»
- עובד הנזקק לנסיעה ביותר מאוטובוס אחד »
- העדר זכאות במקרה של הסעה מאורגנת »
- העדר זכאות לדמי נסיעה בימי היעדרות »
פירוט הרשימה
א. תחולה על כלל עובדים במשק
ככלל, הזכאות להחזר הוצאות נסיעה נובעת מכוח הסכם קיבוצי הסכם קיבוצי כללי שנחתם בין ההסתדרות הכללית ללשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (להלן: הסכם הקיבוצי) ואשר הוראותיו הורחבו בצו הרחבה על כלל המשק צו הרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה וביטול צווי הרחבה קודמים בעניין 2016.
עם זאת, עובד שמקבל זכות טובה יותר לפי הסכם אישי או קיבוצי או צו הרחבה אחר, יהא זכאי לקבל התשלום לפי אותו מקור המעניק הזכות הטובה ביותר.
ב. דמי נסיעה מוגבלים בתקרה
שיעור תקרת ההחזר עומדת כיום על 22.60 ₪ ליום.
אולם, כאמור, אם חל העובד מקור משפטי אחר המעניק זכות להחזר הוצאות נסיעה ללא תקרה יחול אותו מקור משפטי.
ג. הזכאות ותנאיה
בהתאם לצו ההרחבה כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות עד המקסימום האמור עיל בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל שבו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.
על העבד נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו לעבודה ומתי הוציא אותם בפועל. כאשר אם לא הוכיח את הוצאותיו ממילא לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהם.
לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה די באמירה כללית של עובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה.
ד. הזכאות מותנית בהיזקקות לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום העבודה על פי "אמות מידה אובייקטיביות".
האמור נקבע בשורה של פסיקות.
כן נקבע כי מעסיק לא נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או לעיתים צעד ברגליו. כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק.
כן נפסק ככל שלא הוכח אחרת, הנחת המוצא היא כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, אינו זקוק לתחבורה ציבורית.
"מבחן ההִזקקות" לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו.
כן נקבע כי בכל הנוגע לקצובת נסיעה רשאי המעסיק ואולי אף מחוייב, לדרוש מהעובד דיווח חד-פעמי ובו פירוט המרחק בין מעונו למקום עבודתו.
