א. האם המעביד רשאי לנכות כספים משכר העבודה?

את הסוגיה של ניכוי סכומים משכר עבודה מסדיר סעיף 25 לחוק הגנת השכר. סעיף זה קובע רשימה של ניכויים מותרים. מדובר ברשימה סגורה, דהיינו, כל ניכוי אחר, אסור.

כך קובע סעיף 25 לחוק הגנת השכר, מותר לנכות את הסכומים הבאים:-

1. "סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק" – הכוונה לניכויים כגון מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות וכיוצא באלו.
2. "תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו" – הסעיף ברור. שימו לב, כי נדרשת הסכמה בכתב.
3. "דמי חבר בארגון עובדים…"; "תוספת לדמי החבר…"; "דמי טיפול מקצועי…" – לא נרחיב בעניינים אלו, אך נציין, כי גם בקשר עמם קובע החוק הוראות אשר יש ליתן עליהן את הדעת, לרבות הדרישה להוראה כתובה של העובד לביצוע הניכוי.
4. "סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק". שימו לב – שהקנס יכול להיות מוטל רק מכוח הסכם קיבוצי או חוק, כך שהמעביד לא יכול לקבוע קנסות בהסכם ההעסקה של העובד, או על פי שיקול דעתו.
5. "תשלומים שוטפים לקופות גמל …" – למעביד מותר לבצע ניכויים אלו כל עוד לא הודיע לו העובד, בכתב, אחרת.
6. "מקדמות על חשבון שכר עבודה…" – נציין, כי קיימת תקרת מקדמות מותרת לניכוי בגובה שכר עבודה עבור שלושה חודשים

ב. מה לגבי ניכוי חובות של העובד מהשכר השוטף ומשכר אחרון?

סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר קובע, כי למעביד מותר לנכות – "חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה".

וסעיף 25(ב) מוסיף וקובע, כי "על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".
מסעיפים אלו עולה הבחנה חשובה בין ניכוי מהשכר השוטף, לבין ניכוי מהשכר האחרון.

מן השכר השוטף ניתן לנכות חובות, רק אם קיימת התחייבות כתובה של העובד, ורק אם הניכוי אינו עולה על רבע מהשכר.