תמצית כללים

1. בהתאם לחוק לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה.
2. בית הדין רשאי לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין.
3.  בעובדה שעובדת הועסקה במשרת אמון אין כדי להמעיט מעצמת הפגיעה בכבודה, בגינה תהא זכאית למלוא הפיצוי הלא ממוני בגין עגמת נפש ובגין הפרת חוק עבודת נשים.
4. בהתאם לפסיקה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני, לא צריך להוות נגזרת משכר העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצער העובדת אינו מושפע מגובה שכרה.
5. בית הדין רשאי ליתן צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת. שיקולים למתן צו –  בין השאר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע, ולגבי פיטורים הנובעים מצמצומים בעבודה גם את הוראותיו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים. הוראות כלל פסקה זו כוחו יפה על אף האמור בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
6. בהתאם לחוק מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד  לחוק (סעיף 9) יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה
7. ואולם, רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע.
8. לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.
9.  "התקופה המזכה" למתן פיצוי  – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה:
   1.  תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור;
   2. אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר;
   3. אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה.

הוראת החוק

• חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954

• סמכות שיפוט ותרופות
• 13א.   (א)  לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי –
• (1)   לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין;
• (2)   ליתן צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו להוציא צו כאמור יביא בית הדין בחשבון, בין השאר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע, ולגבי פיטורים הנובעים מצמצומים בעבודה גם את הוראותיו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים; הוראות פסקה זו כוחן יפה על אף האמור בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
• (ב) (1)  מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.
• (2)  לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה:
• (א)   תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור;
• (ב)   אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר;
• (ג)    אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה.

הוראות פסיקה

א. פיצוי בלתי ממוני מכוח סעיף 13א(א)(1) לחוק, בדומה לנפסק בהקשרים אחרים שבהם נפסק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני, לא צריך להוות נגזרת משכר העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצער העובדת אינו מושפע מגובה שכרה.

ראו לענין זה בפסק הדין בענין נאוה סירטו¹ בית הדין קבע כי המעסיקה שילמה לעובדת את כל זכויותיה במשך ההריון ובתקופה המוגנת ולכן לא נגרם לה נזק ממוני המזכה בפיצוי לפי סעיף 13א(ב)(1) לחוק והעובדת אף לא עתרה בבית הדין האזורי לפיצוי ממוני בשיעור 150%. עם זאת נפסק כי המעסיקה הפרה את החוק בכך שלא ביקשה היתר כנדרש על פי החוק ועל כך עליה לפצות את העובדת. בית הדין הטעים כי התקופה המזכה מתחילה ביום 4.1.2009, במועד זה הודיעה העובדת למעסיקה על היותה בהריון. במועד זה היה על המעסיקה לפנות לממונה בבקשת היתר לפיטורים והיא, כאמור, לא עשתה כן, אלא הורתה לעובדת שלא לחזור לעבודתה וזאת בניגוד לתכלית חוק עבודת נשים שהיא להגן על הזכות לעבוד להבדיל מפדיון הזכות בכסף בתקופת הריונה של העובדת ולאחריה. נפסק כי פיצוי בלתי ממוני זה, בדומה לנפסק בהקשרים אחרים בהם נפסק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בחקיקה או בפסיקה, אינו צריך להיות נגזרת משכרה של העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצערה של העובדת, אינו מושפע מגובה שכרה בנסיבות העניין ובשים לב לתכליתו הרחבה של החוק הוחלט להעמיד את הפיצוי על 70,000 ₪.

מראה מקום

1. ע"ע (ארצי) 44776-05-16  נאוה סירטו נ' הפניקס קרנות פנסיה מאוזנות וותיקות בע"מ, 19.2.18↩