מבוא

1. החוק אוסר על מעסיק לפגוע בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9 לחוק.
2. האמור חלק בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור.
3. חריג לכלל – ניתן היתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה לפגיעה.
4. חל איסור על השר להתיר פגיעה אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.
5. יובהר "פגיעה", בהיקף המשרה אינו כולל שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו העובדת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת רופא.
6. כן יובהר כי "פגיעה" בהכנסה – אינה כוללת פגיעה החלה במקום העבודה מכוח דין או הסכם קיבוצי  וכן פגיעה ברכיב השכר המשולם לעובדת או לעובד בהתאם לתפוקת עבודתם ובלבד שהפגיעה בתפוקתם של העובדת או העובד לא נגרמה מסיבות התלויות במעסיק.

הוראת החוק

• חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954

• איסור פגיעה בהיקף משרה או בהכנסה
• 9א (א)  לא יפגע מעסיק בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.
• (ב)  בסעיף זה –
• "פגיעה", בהיקף המשרה – למעט שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו העובדת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת רופא;
•  "פגיעה", בהכנסה, למעט –
• (1)   פגיעה בהכנסה החלה במקום העבודה מכוח דין או הסכם קיבוצי;
• (2)   פגיעה ברכיב השכר המשולם לעובדת או לעובד בהתאם לתפוקת עבודתם ובלבד שהפגיעה בתפוקתם של העובדת או העובד לא נגרמה מסיבות התלויות במעסיק;
• (3)   (פקעה).

פסיקה

א.  סעיף 9א לחוק אוסר על פגיעה בהיקף משרתה או הכנסתה של עובדת שחלה לגביה הגבלה על פיטוריה לפי סעיף 9(א) – אלא בהיתר.

ראו לענין זה פסק הדין בענין אלמוג שאנן¹.

ב. סעיף 9א לחוק מרחיב את היקף ההגנה על נשים בהיריון, לרבות בתקופה המוגנת שלאחר חופשת הלידה, כך שהאיסור אינו חל על פיטורים בלבד אלא גם על פגיעה בהיקף המשרה או בהכנסה.

ראו לענין זה פסק הדין בענין דבורה צנעני². בכך ביקש המחוקק (בין היתר) להבטיח את שובה של העובדת מחופשת הלידה לאותה עבודה ולאותם תנאים שהיו לה לפני צאתה לחופשת הלידה.

י. על המעסיקה היה לקבל היתר מהממונה על עבודת נשים לצורך הוצאת העובדת לחל"ת בתקופת מגיפה הקורונה ומשלא ביקשה היתר, בדין חויבה בתשלום פיצוי מכוח חוק עבודת נשים.

בעניין א.ת.  אלעבורה תשתיות בע"מ³ נקבע כי על המעסיקה היה לקבל היתר מהממונה על עבודת נשים לצורך הוצאת העובדת לחל"ת בתקופת מגיפה הקורונה ומשלא ביקשה היתר, בדין חויבה בתשלום פיצוי מכוח חוק עבודת נשים. עם זאת נקבע, לא היה מקום לפסוק לעובדת פיצוי בשיעור 125% משכרה מכוח סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים, אלא 100% בלבד, שכן המעסיקה פעלה בתום לב על רקע תחילת התפשטות נגיף הקורונה ומאחר שבתקופת מגפת הקורונה היה צו שאיפשר הוצאת נשים בהיריון לחל"ת מבלי לקבל את אישור הממונה ולא מן הנמנע שאם המעסיק היה פונה לממונה להוציא את התובעת לחל"ת, אותה עת, היה מתקבל האישור. כן נקבע מששהתה העובדת בחל"ת עקב התמודדות עם נגיף הקורונה, היא זכאית לתשלום דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי, ולא מכיסו של המעסיק, וסכום זה יש להפחית מהפיצוי המגיע לעובדת.

בעניין נטליה קוזקין⁴ נקבע שהוצאת התובעת, שהיתה בהיריון לחופשה ללא תשלום (חל"ת), ללא הסכמתה, במהלך הסגר הראשון שהוטל בעטיו של משבר הקורונה, בעודה שוהה בתקופת מחלה, אינה מהווה פיטורים שלא כדין לפי חוק עבודת נשים. עם זאת נקבע, שהנתבעת תפצה את התובעת בגין נזק לא ממוני נוכח אי בקשת היתר להוצאתה לחל"ת בסך של 10,000 ₪.

מראה מקום

1. סעש (ת"א) 32677-03-16‏ אלמוג שאנן – מדינת ישראל – משרד החינוך‏, 1.5.19- פיסקה 25 לפסק הדין וההפניות שם↩
2. ע"ע 23910-10-15 דבורה צנעני נ' המכון הצרפתי, 1.1.18↩
3. ע"ע (ארצי) 6049-08-21 א.ת אלעוברה תשתיות בע"מ נ' לינוי אקוע 10.4.22↩
4. סע"ש (ירושלים) 2086-06-20 נטליה קוזוקין נ' פולירן פרופילים בע"מ 5.7.22↩