הוראת חוק

• חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951

• שינוי לפי הסכם קולקטיבי
  5 (א)  אישר שר העבודה הסכם קולקטיבי, שבו נקבע יום עבודה ארוך משמונה שעות עבודה או שבוע עבודה ארוך מארבעים וחמש שעות, דינם של יום עבודה ושבוע עבודה כאלה כדין יום עבודה ושבוע עבודה לפי הסעיפים 2 ו- 3.
  שר העבודה לא יתן אישור על פי סעיף קטן זה, אלא אם –
  (1)   נוכח שבגלל הנסיבות המיוחדות אין לקיים יום עבודה כקבוע בסעיף 2 או שבוע עבודה כקבוע בסעיף 3;
  (2)   המספר הממוצע של שעות העבודה לתקופה שנקבעה בהסכם הקולקטיבי אינו עולה על עשר ליום וארבעים וחמש לשבוע.
  (ב)  אישר שר העבודה הסכם קולקטיבי, שבו נקבע לאחד הימים בשבוע יום עבודה שלא למעלה מחמש שעות עבודה ולשני ימים בשבוע יום עבודה שלא למעלה מתשע שעות עבודה, דינם של ימי עבודה כאלה כדין יום עבודה לפי סעיף 2.

פירוט הכללים

א. מטרת סעיף 5 היא להגביל את האוטונומיה של הצדדים להסכם קיבוצי להתנות כרצונם על "יום עבודה" ועל "שבוע העבודה" החורגים מההסדרים הקבועים בחוק.

עיקר חשיבותו של הסעיף היא בכח הנתון בידי שר העבודה שלא לאשר את ההסכם הקיבוצי ולהביא לפסילת התנאה בנושא שעות העבודה שלגופו של עניין אינה מוצדקת¹.

בעניין מיקוד ישראל² נקבע שיש ליתן תוקף לנקודת המוצא שקבע המחוקק בסעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה (להלן: החוק) באשר לתחום שעות העבודה, שכן הסדר זה מבטא איזון שערך. מאידך גיסא, אין להכביד ביכולת לסטות מהסדרים אלה בכפוף להתקיימות התנאים הקבועים בסעיפים 4 ו-5 לחוק. הקו המנחה הפרשני הראוי הוא שסטיה מהסדר שקבע המחוקק הראשי מכוח ההסמכה לכך, ובהתקיים התנאים שקבע לכך, צריכה להיות מפורשת.

מראה מקום

1. בגץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 837↩
2.  עע (ארצי) 9623-02-18 מיקוד ישראל אבטחה שרותים וכח אדם בע"מ נ' לבן דדיאשוילי, 7.4.2020↩