פירוט הכללים הנוגעים לסעיף 31 לחוק

א. הזכות לפדיון קמה במועד ניתוק יחסי העבודה והיא עומדת בתוקפה למשך שלוש שנים.

ראו לעניין זה פסק הדין בענין שמריהו גולן ואח' ופסיקות אחרות¹.

ב. על בסיס המגבלה המעוגנת בסעיף 7 לחוק נקבעה זכאותו של עובד לתשלום פדיון חופשה בעד 4 שנות עבודתו האחרונות – קרי בגין 3 השנים המלאות האחרונות להעסקתו [כאמור בסעיף 31 לחוק] בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

ראו לעניין זה הנפסק בעניין ויליאם אנויה².

במקום בו נטען כי לא היה מקום להחיל את הלכת אנויה מאחר והיא ממועד מאוחר יותר למועד סיום עבודתם של העובדים, נפסק ע"י בית הדין הארצי לעבודה כי הלכת אנויה לא קבעה הלכה חדשה, ועל כן גם אין בסיס לטענה כי לא היה מקום להחילה באותו מקרה³.

בעניינו של העובד ‏ אלכסנדר פינדיורין⁴ נקבע שבית הדין האזורי בחן את זכות העובד לפדיון חופשה על בסיס תקופת עבודה של למעלה מ 7 שנים וקבע כי סך כל ימי החופשה הבלתי מנוצלים בגין התקופה כולה עומד על 55 ימי עבודה. מאחר ומכסת החופשה בשלוש שנות העבודה האחרונות ושנת העבודה השוטפת עולה על 55 ימים (67 ימים), נפסק כי העובד זכאי לפדיון חופשה עבור 55 ימי עבודה. בקביעה לפיה זכאי העובד לפדיון 55 ימי החופשה שלא נוצלו על ידו לאורך כל תקופת עבודתו, עשה בית הדין האזורי שימוש ב"תקופת ההתיישנות" לצורך אומדן בלבד והתייחס אליהם כחסם עליון. למעשה, בית הדין האזורי החליף את תקופת ההתיישנות ב"רף מקסימלי", וקבע כי אם מספר ימי החופשה שלא ניצל בכל תקופת עבודתו נמוך ממספר ימי החופש שהגיעו לו במהלך שנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה – אזי הוא זכאי לכולם.

בית הדין הארצי לעבודה דחה דרך חישוב זו וקבע כי דרך החישוב הנכונה היא זו הלוקחת בחשבון באופן פעיל את "תקופת ההתיישנות" ועושה בה שימוש כמקור ולא כאומדן בלבד.

לפיכך, בית הדין הארצי הורה על הפחתת מספר ימי החופשה אותם ניצל העובד בפועל (37 ימים), ממספר ימי החופשה המרביים שלהם היה זכאי העובד (67 ימים), והכל בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה. בית הדין הארצי קבע כי מדובר ב-30 ימי חופשה שלא נוצלו והעובד זכאי לפדותם (67 – 37). מכאן ובהתאם לפסיקה זו יש לבחון את סך כל ימי החופשה שעמדו לזכות העובד בתקופה שלא התיישנה (שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה) ומסך זה יש להפחית את מספר הימים שהעובד ניצל באותה תקופה.

ספק רב אם פסק דין זה יצר הלכה מחייבת לאור פסקי דיני של הארצי  שניתנו אחריו שחזרו למעשה על הלכת ויליאם שאינה מגבילה את הזכות לפדיון חופשה בגין השלוש השנים האחרונות לעבודה בצירוף השנה השוטפת לתקופת ההתיישנות⁵.

ג. צבירת ימי החופשה תיספר אחורה ממועד סיום יחסי העבודה ולא ממועד הגשת התביעה.

ראו פסק הדין בעניין תימור גנדלמן⁶.

ד. הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית בעניין התיישנות חלה על "כל תביעה" על פי חוק חופשה שנתית, דהיינו גם על תביעה לדמי חופשה ולא רק על תביעה לפדיון חופשה.

ראו פסק הדין בעניין טליה שטראוס⁷.

ה. לגבי חופשה מוגדלת מכוח חוזה, הסכם קיבוצי או חופשה נוספת הניתנת לעובד כתמורה לעבודת שעות נוספות או לעבודה ביום המנוחה, קיימת התיישנות הרגילה של 7 שנים

ראו שורה של פסיקות1. פ"ב 33/60-61 י-ם ירחון העבודה והבטחון הלאומי מס' 5 מיום 15.5.61 הובא בין היתר בסעש (ת"א) 17589-11-17 בועז סודרי נ' בטחון שרותים אבידר בע"מ, 30.12.19; ע"ע (ארצי) 805/06 שלמה לוי נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ , 19.2.08 ; בשא (ת"א) 9080/07   בכורים מ.ג. סוכנות לביטוח (1993) בע"מ נ' עובדיה מזרחי, 16.9.08]. עם זאת ראוי להזכיר כי באשר לחופשה חוזית ולפדיונה נפסק כי ככלל זו לא ניתנת לפדיון אלא אם כן הותנה על כך מראש במסגרת הסכם העבודה⁸.

ו. סעיף זה קובע תקופת התיישנות מיוחדת, אך כל הוראות חוק ההתיישנות (להוציא כמובן, תקופת ההתיישנות) עומדות בעינן לגבי התיישנות מכוח חוק זה.

האמור נפסק בעניין עזבון המנוח שמואל⁹.

בהתאם לכך, נפסק  היות והתיישנות הזכות לחופשה או לפדיונה היא דיונית, ממילא ניתן להחיל לגביה את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות שלפיה הודאה בקיום חוב תביא לכך, שתקופת ההתיישנות תימנה החל מיום ההודאה. מטעם זה נפסק כי ציון יתרת ימי חופשה בתלוש המשכורת הוא בבחינה "הודאה" מטעם המעסיק בעצם קיום החוב, והוא מאיין את תקופת ההתיישנות לגבי שנים קודמות¹⁰.

ז. ההתיישנות היינה דיונית ולא מהותית ויש להעלאותה בהזדמנות הראשונה.

בהתאם לפסיקה, הוראת ההתיישנות בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית  היא התיישנות דיונית, ולא התיישנות מהותית. לפיכך כאשר טענה זו לא מועלית על ידי המעסיק בהזדמנות הראשונה, דינה להידחות. והעובד זכאי למלוא החופשה השנתית¹¹.

כך גם בהיותה הוראה דיונית ניתן לוותר על הטענה ואף להעבירה להכרעה בפני בורר¹².

בעניין דינה סלם¹³ נפסק שטענת התיישנות בגין חופשה שנתית יש לטעון בכתב ההגנה, ומשלא נטענה יזכה העובד במלוא תביעתו.

מראה מקום

1. דב"ע מב/3-17 שמריהו גולן ואח' נ' יעקב ממן פד"ע יג 321; כן ראו: דב"ע לה /2-15 עזבון המנוח שמואל כהן ז"ל נ' אטי רוזנהויסר פד"ע ד 169; ע"ע 324/05 ריבה אצ'לדייב נ' עמישב שירותים 27.3.06; ע"ע 300/08 יעקב סעד נ' מגדנות ממתקים בע"מ ואח'  14.12.09; ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, 8.10.07↩
2. ע"ע (ארצי)  547/06 משה כהן  נ' ויליאם אנויה, 8.1.07↩
3. ראו :  ע"ע (ארצי)  6204-07-11 אודר הנדסה בע"מ נ' סטנילה צ'יפראן ואח', 8.12.14↩
4. ע"ע (ארצי) 42510-06-15‏ ‏ אלכסנדר פינדיורין נ' בן ציון זיסמן 3.5.17↩
5. ע"ע( ארצי) 11647-12-18 צומת מהנדסים – תכנון, תאום וקידום פרוייקטים בע"מ נ' אופיר קאופמן, 11.11.19; ראו עוד 2635-01-15 מוחמד מחמוד נ'  אליהו שורי,  ניתן ביום 23.18↩
6. ע"ע 500/06 תימור גנדלמן נ' אילת השחר בטחון (1993)  בע"מ, 18.3.08↩
7. ע"ע (ארצי) 47880-03-19 טליה שטראוס נ' המרכז החרדי להכשרה מקצועית‏, 11.1.20↩
8. ראו לעיל המאמר העוסק  בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית וההפניות שם↩
9. דב"ע לה /2-15 עזבון המנוח שמואל כהן ז"ל נ' אטי רוזנהויסר פד"ע ד 69↩
10. דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ 1.5.96↩
11. דב"ע לא/3-25 דינה סלם נ' שלמה הולצמן פד"ע ג 326 ; דב"ע נג/2-5 שלמה קרקוקלי נ' עזרא צמח,  28.1.98 ; דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ 1.5.96; ע"ע 1041/00 יצחק קידר נ' מוריס בן שטרית, 5.8.02 ;  ע"ע (ארצי) 6204-07-11 ‏ אודר הנדסה ובנין בע"מ נ' סטנילה צ'יפריאן, 8.12.14↩
12. ע"ע (ארצי) 73/08 יהלומי מסיקה צ'ינו ובניו בע"מ נ' עראקי יעל, 14.9.09↩
13. דב"ע לא/3-25 דינה סלם נ' שלמה הולצמן פד"ע ג 326 ; ע"ע 300303/98 עבד אלסאלם אבו אלהיג'א נ' אסף שפר  23.5.00↩